ארה"ב 2011 היום השישה-עשר – 14.10

התעוררנו לעוד יום ערפילי וגשום בניו-יורק. נפרדנו מריין ויצאנו מהדירה עם כל התיקים בדרך לתחנת השכרת הרכב הממוקמת ברחוב 40 ומצויה במרחק של כמה דקות הליכה מן הדירה (לכן נבחרה תחנה זו בעת ההזמנה). הגענו בשלום לתחנה אבל אז נתקלנו בתור. המקום מאוד קטן אז אני טיפלתי בניירת ואבא נשאר בחוץ ושמר על התיקים שלנו.

לאחר כחצי שעה סודרה כל הניירת ונותר לנו רק לקבל את הרכב אותו צריכים עובדי חברת ההשכרה להוציא מן המוסך. בינתיים נתקלנו בשני זוגות ישראלי שבדיוק חזרו מטיול שלכת והחזירו את הרכב שלהם.

קיבלנו רכב פשוט עם שליש מיכל דלק ולאחר כמה דקות הצלחתי להשתלב בתנועה (רחוב חד-סיטרי אך מאוד הומה). הפעלנו גם את הג'יפיאסית ואבא ישב מוכן עם ההוראות בעברית אותן רשמתי אתמול. כמובן שלמרות כל ההכנות הסתבכנו ביציאה מניו-יורק כשהג'יפיאסית הייתה בתרדמת ואבא היה ללא משקפי הקריאה שלו כשהגענו למחלף של גשר ג'ורג' וושינגטון מה שאומר שקצת התברברנו ונאלצנו לצאת לאיזה Rest Area כדי לנסות ולראות עם הג'יפיאסית תתעורר. הנה מפה המראה את הסיבוכיות של המחלף:
George-Washington-Bridge

הג'יפיאסית אכן התעוררה אך שכחנו שהעברנו אותה למצב של הולכי רגל אתמול ולכן היה עוד קצת התברברות ועוד קצת לחץ. לאחר הבנת מקור הבעיה ותיקונה הג'יפיאסית לקחה אותנו בקלות לבית של יפתח ונעמי שם התקבלנו בשמחה על ידי יפתח, ליהי ולילך.

העברנו כשעתיים בדיבורים והתעדכנות  ונהננו מאוד. זה היה הביקור הראשון של אבא בבית של יפתח ונעמי והוא באמת נהנה, בין השאר גם מהאפשרות לדבר בעברית עם מישהו שאינו אני. 😀

יצאנו מיפתח והמשפחה ונסענו לכיוון הבית של סטיב וסוזן כשבדרך עצרנו כדי למלא דלק בכמה דולרים כדי שלא ניתקע (הדיל של הרכב כלל מיכל דלק).

האירוח אצל סטיב וסוזן היה נהדר והשיחה קלחה. לאחר כשעה וחצי פרדנו מהם בצער רב מכיוון שעלינו להגיע לשדה"ת, להחזיר את הרכב ולעבור בידוק ביטחוני לפני הטיסה שלנו שיוצאת בשעה 9 בערב. בנוסף אחרי ההתברברות של הבוקר רציתי לקחת מרווח זמנים ממש גדול כדי להימנע מבעיות (כן, הרוחות עדיין סערו :-)).

יצאנו והתחלנו לסוע בכיוון שדה"ת כשבדרך עצרנו בסניף של רשת IHOP (או בשמה המלא International House Of Pencakes). אכלנו ארוחת צהריים מעט מאוחרת (השעה הייתה 3) אך מאוד נעימה ויצאנו חזרה לדרך. בדרך התחיל לרדת גשם זלעפות והיה פקק של כשעה. כשכבר עברנו אותו, ואני התחלתי להילחץ, נתקלנו בעוד פקק ועמדת תשלום אגרה כשבאנו לעלות על הגשר הנוסע לשדה"ת ומהווה קיצור דרך. גם כאן היה עומס תנועה רציני והגשם כל הזמן המשיך כשהמגבים שלנו ממש גרועים.

הגענו סוף-סוף לתחת ההחזרה בשעה 6 בערב לערך כשכבר חשוך ואני בחצי פניקה אך מנסה לשדר רוגע. ההחזרה היתה בסדר למרות שהיה עומס וכל התהליך לא היה מאוד מסודר. הודענו על עניין המגבים וביקשו מאיתנו לחכות כדי לקבל שובר פיצוי להשכרה הבאה. חיכינו כמה דקות תוך בדיקה נוספת שהוצאנו את כל התיקים מהאוטו והחלטנו לוותר על השובר מכיוון שגם כך עלינו עוד לעלות על הרכבת של שדה"ת כדי להגיע לטרמינל שלנו.

הסתדרנו בקלות עם התיקים ברכבת והגענו לעמדת הצ'ק-אין שם דיילת קרקע נחמדה עזרה לנו לעשות צ'ק אין בזריזות וביעילות. אני לא הסתדרתי עם הצ'ק אין בערב הקודם מהדירה בשל אי-הבנה בנוגע לתשלום על המטען (לא היה צורך).

לאחר הצ'ק-אין עמדנו בתור לבידוק הבטחוני שהיה די מייגע ולאחריו הלכנו מרחקים די ארוכים כדי להגיע לשער שלנו. התיישבנו ליד השער כשיש לנו עוד כשעתיים עד הטיסה.

מכיוון שהיינו צמאים קניתי לנו קפה בסטארבקס וכהרגלי הלכתי וקניתי לי גם כמה ספרי קריאה באנגלית לטיסה ולימים הקרובים. איכשהו הצלחנו כמעט לפספס לחלוטין את הקריאה שלנו ל-boarding מכיוון שהיה לנו בורדינג מוקדם בעקבות שידרוג המקומות בטיסה.

בשביל הבורדינג עצמו צריך לעבור ביקורת בטחונית נוספת הנעשית בשער ובנקודה זו נראה שאבא החליף את החגורה החדשה שלו (מ-Ross Dress for Less בלאס-וגאס) בחגורה מעט מרופטת של נוסע אחר.

עלינו למטוס והתחלנו להנות מהשידרוג – שורה רק לשנינו והרבה מקום לרגליים. בנוסף אבא נהנה מקצת בירה. זהו המקטע היחיד בעבורו ניתן היה לרכוש שידרוג וההחלטה להשקיע עוד $80 לאדם הוכיחה עצמה ובגדול! מסקנה נוספת היא שכדאי מאוד להעדיף טיסות היוצאות מארה"ב בשישי בערב – המטוס היה חצי ריק כשמדובר בעונת חגי תשרי העמוסה מאוד בדרך כלל.

הטיסה עברה בסדר בסה"כ כשאני קוראת/מנמנמת/צופה בטלוויזיה ואבא בעיקר עושה סודוקו. כמובן שהקפדתי להקים את שנינו כל כמה זמן כדי ללכת לשירותים ולמנוע קרישי דם הנגרמים מחוסר תנועה.

לצערנו זוג ישראלים עם תינוק/ת החליטה לשדרג לשורה שלפנינו שהייתה ריקה ולמרות מספר פניות מהדיילים נשארו במקום ושיחקו עם הפעוט על רצפת מעבר החירום למרות שהובהר להם שהדבר נוגד את חוקי הבטיחות. אכן, היה ברור שאנחנו בדרך חזרה לארצנו הקטנטונת.

תם ונשלם – עם טעם של עוד עד לפעם הבאה. 🙂