ארה"ב 2011 היום השישה-עשר – 14.10

התעוררנו לעוד יום ערפילי וגשום בניו-יורק. נפרדנו מריין ויצאנו מהדירה עם כל התיקים בדרך לתחנת השכרת הרכב הממוקמת ברחוב 40 ומצויה במרחק של כמה דקות הליכה מן הדירה (לכן נבחרה תחנה זו בעת ההזמנה). הגענו בשלום לתחנה אבל אז נתקלנו בתור. המקום מאוד קטן אז אני טיפלתי בניירת ואבא נשאר בחוץ ושמר על התיקים שלנו.

לאחר כחצי שעה סודרה כל הניירת ונותר לנו רק לקבל את הרכב אותו צריכים עובדי חברת ההשכרה להוציא מן המוסך. בינתיים נתקלנו בשני זוגות ישראלי שבדיוק חזרו מטיול שלכת והחזירו את הרכב שלהם.

קיבלנו רכב פשוט עם שליש מיכל דלק ולאחר כמה דקות הצלחתי להשתלב בתנועה (רחוב חד-סיטרי אך מאוד הומה). הפעלנו גם את הג'יפיאסית ואבא ישב מוכן עם ההוראות בעברית אותן רשמתי אתמול. כמובן שלמרות כל ההכנות הסתבכנו ביציאה מניו-יורק כשהג'יפיאסית הייתה בתרדמת ואבא היה ללא משקפי הקריאה שלו כשהגענו למחלף של גשר ג'ורג' וושינגטון מה שאומר שקצת התברברנו ונאלצנו לצאת לאיזה Rest Area כדי לנסות ולראות עם הג'יפיאסית תתעורר. הנה מפה המראה את הסיבוכיות של המחלף:
George-Washington-Bridge

הג'יפיאסית אכן התעוררה אך שכחנו שהעברנו אותה למצב של הולכי רגל אתמול ולכן היה עוד קצת התברברות ועוד קצת לחץ. לאחר הבנת מקור הבעיה ותיקונה הג'יפיאסית לקחה אותנו בקלות לבית של יפתח ונעמי שם התקבלנו בשמחה על ידי יפתח, ליהי ולילך.

העברנו כשעתיים בדיבורים והתעדכנות  ונהננו מאוד. זה היה הביקור הראשון של אבא בבית של יפתח ונעמי והוא באמת נהנה, בין השאר גם מהאפשרות לדבר בעברית עם מישהו שאינו אני. 😀

יצאנו מיפתח והמשפחה ונסענו לכיוון הבית של סטיב וסוזן כשבדרך עצרנו כדי למלא דלק בכמה דולרים כדי שלא ניתקע (הדיל של הרכב כלל מיכל דלק).

האירוח אצל סטיב וסוזן היה נהדר והשיחה קלחה. לאחר כשעה וחצי פרדנו מהם בצער רב מכיוון שעלינו להגיע לשדה"ת, להחזיר את הרכב ולעבור בידוק ביטחוני לפני הטיסה שלנו שיוצאת בשעה 9 בערב. בנוסף אחרי ההתברברות של הבוקר רציתי לקחת מרווח זמנים ממש גדול כדי להימנע מבעיות (כן, הרוחות עדיין סערו :-)).

יצאנו והתחלנו לסוע בכיוון שדה"ת כשבדרך עצרנו בסניף של רשת IHOP (או בשמה המלא International House Of Pencakes). אכלנו ארוחת צהריים מעט מאוחרת (השעה הייתה 3) אך מאוד נעימה ויצאנו חזרה לדרך. בדרך התחיל לרדת גשם זלעפות והיה פקק של כשעה. כשכבר עברנו אותו, ואני התחלתי להילחץ, נתקלנו בעוד פקק ועמדת תשלום אגרה כשבאנו לעלות על הגשר הנוסע לשדה"ת ומהווה קיצור דרך. גם כאן היה עומס תנועה רציני והגשם כל הזמן המשיך כשהמגבים שלנו ממש גרועים.

הגענו סוף-סוף לתחת ההחזרה בשעה 6 בערב לערך כשכבר חשוך ואני בחצי פניקה אך מנסה לשדר רוגע. ההחזרה היתה בסדר למרות שהיה עומס וכל התהליך לא היה מאוד מסודר. הודענו על עניין המגבים וביקשו מאיתנו לחכות כדי לקבל שובר פיצוי להשכרה הבאה. חיכינו כמה דקות תוך בדיקה נוספת שהוצאנו את כל התיקים מהאוטו והחלטנו לוותר על השובר מכיוון שגם כך עלינו עוד לעלות על הרכבת של שדה"ת כדי להגיע לטרמינל שלנו.

הסתדרנו בקלות עם התיקים ברכבת והגענו לעמדת הצ'ק-אין שם דיילת קרקע נחמדה עזרה לנו לעשות צ'ק אין בזריזות וביעילות. אני לא הסתדרתי עם הצ'ק אין בערב הקודם מהדירה בשל אי-הבנה בנוגע לתשלום על המטען (לא היה צורך).

לאחר הצ'ק-אין עמדנו בתור לבידוק הבטחוני שהיה די מייגע ולאחריו הלכנו מרחקים די ארוכים כדי להגיע לשער שלנו. התיישבנו ליד השער כשיש לנו עוד כשעתיים עד הטיסה.

מכיוון שהיינו צמאים קניתי לנו קפה בסטארבקס וכהרגלי הלכתי וקניתי לי גם כמה ספרי קריאה באנגלית לטיסה ולימים הקרובים. איכשהו הצלחנו כמעט לפספס לחלוטין את הקריאה שלנו ל-boarding מכיוון שהיה לנו בורדינג מוקדם בעקבות שידרוג המקומות בטיסה.

בשביל הבורדינג עצמו צריך לעבור ביקורת בטחונית נוספת הנעשית בשער ובנקודה זו נראה שאבא החליף את החגורה החדשה שלו (מ-Ross Dress for Less בלאס-וגאס) בחגורה מעט מרופטת של נוסע אחר.

עלינו למטוס והתחלנו להנות מהשידרוג – שורה רק לשנינו והרבה מקום לרגליים. בנוסף אבא נהנה מקצת בירה. זהו המקטע היחיד בעבורו ניתן היה לרכוש שידרוג וההחלטה להשקיע עוד $80 לאדם הוכיחה עצמה ובגדול! מסקנה נוספת היא שכדאי מאוד להעדיף טיסות היוצאות מארה"ב בשישי בערב – המטוס היה חצי ריק כשמדובר בעונת חגי תשרי העמוסה מאוד בדרך כלל.

הטיסה עברה בסדר בסה"כ כשאני קוראת/מנמנמת/צופה בטלוויזיה ואבא בעיקר עושה סודוקו. כמובן שהקפדתי להקים את שנינו כל כמה זמן כדי ללכת לשירותים ולמנוע קרישי דם הנגרמים מחוסר תנועה.

לצערנו זוג ישראלים עם תינוק/ת החליטה לשדרג לשורה שלפנינו שהייתה ריקה ולמרות מספר פניות מהדיילים נשארו במקום ושיחקו עם הפעוט על רצפת מעבר החירום למרות שהובהר להם שהדבר נוגד את חוקי הבטיחות. אכן, היה ברור שאנחנו בדרך חזרה לארצנו הקטנטונת.

תם ונשלם – עם טעם של עוד עד לפעם הבאה. 🙂

ארה"ב 2011 היום החמישה-עשר – 13.10

טיסת הלילה בין לאס וגאס לניו-יורק לא הייתה נוראית אך לא ממש ישנו  – אבא טוען שלא ישן בכלל וייתכן שכך היה מכיוון שהוא התחיל להיות מנוזל בטיסה והיה צריך לקנח את האף כל שתי דקות. 🙁

נחתנו ב-JFK בשעה היעודה – מעט לפני 6 בבוקר (3 שעות 'התאדו' במעבר חזרה מזרחה). הטרמינל אליו הגענו היה בשיפוצים אך בגלל השעה לא היה הומה במיוחד. הלכנו והלכנו והלכנו למקום איסוף המזוודות ושם חיכינו לפחות רבע שעה לפני שמזוודות החלו להופיע על המסוף. לקחנו את התיקים שלנו ויצאנו לתחנת המוניות שם חיכינו בתור קצר להגעת מונית צהובה טיפוסית. היום נראה אפרורי וקצת קריר.

הנסיעה במונית עברה בשלום, אני אפילו נרדמתי בדרך, והגענו למחוז חפצנו – חדר שהושכר דרך www.airbnb.com אצל בחורה נחמדה ששמה Rain. מכיוון שהשעה הייתה מאוד מוקדמת, 7 בבוקר,  הלכנו לפינת הרחוב ולמעין דלי בו אפשר לשבת ולאכול ארוחת בוקר. הסתדרנו (איכשהו) עם קפה ומשהו קטן לאכול ואני הרמתי טלפון ל-Rain לראות אם נוכל לעלות ולשים את התיקים שלנו. ריין ענתה לטלפון והייתה מאוד נחמדה אבל היא הייתה בדיוק באמצע ניקוי הדירה/חדר (בהחלט נקודה חיובית) וביקשה שנשתהה עד סביבות 8. מכיוון שכך התעכבנו מעט בדלי ונהנינו מהארוחה ומהנוף האנושי שחלף בחוץ. אני גם ניצלתי את הזמן והוצאתי כסף מזומן מהכספומט שהיה בדלי.

ב-8 חצינו בחזרה את הרחוב והלכנו לכיוון הדירה. ריין הכניסה אותנו והייתה מאוד נחמדה. הדירה קטנטנה  והמסדרון המוביל לחדר המושכר צר מאוד אבל הכל נקי ומאוד מתוחזק ובעלת הדירה נחמדה גם פנים-לפנים ולא רק בטלפון. שמחנו שהדירה בקומה ראשונה כך שלא צריך לסחוב את התיקים שלנו במעלה הרבה מדרגות. קיבלנו הסבר קצר על הדירה (מיקום שירותים, איך להתייחס לחתול/ה וכו') וסט מפתחות איתו נוכל להיכנס ולצאת בחופשיות והחלטנו ללכת לישון קצת ואז להתחיל את היום שלנו בניו-יורק.

התעוררנו קרוב ל-10 והתחלנו לחשוב מה נעשה. היו לי הרבה דברים מתוכננים ובין השאר הייתה אופציה לקחת את אוטובוס התיירים שסובב בניו-יורק ושאפשר לרדת ולעלות עליו חזרה בנקודות שונות. החלטנו להחליט בדרך ופשוט לצאת ולהתחיל לחקור את העיר ולתת ליום ולמזל להוביל אותנו.

התארגנו ויצאנו בזריזות כשפנינו מועדות דבר ראשון לבית מרקחת לקנות טישו, טיפות אף וכדורים נגד הצטננות לאבא – אחרי הכל מחר בערב יש לנו טיסה הרבה יותר רצינית.

במרחק של כמה דקות הליכה מהדירה מצאנו סניף של Duane Reade והצטיידנו בכל טוב בשביל אבא פלוס, אריזה גדולה של אדוויל בשבילי (לקחת לארץ). בדרך לבית המרקחת עברנו ליד Dean & Deluca וכך לאחר סיום הקניות בבית המרקחת דאגתי שנחזור מעט על עקבותינו וניכנס לשתות כוס קפה אמיתי ולאכול משהו ב-Dean & Deluca (הסניף של New York Time Cafe).

ישבנו עם קפה ואוכל (אבא עם סנדביץ' בריא ואני עם קרואסון) והתיק שלי התחיל לצלצל. לא הספקתי לענות אבל דקה אחרי היה עוד צלצול עליו הספקתי לענות. בצדו השני של הקו היה יפתח, הוא בעיר ועושה סיבוב רכוב ללילך שעשתה כבר סיור עם ליהי באוניברסיטת קולומביה, האם אנחנו רוצים להצטרף? התשובה החיובית ניתנה מיד ויפתח התפעל לשמוע שאנחנו יושבים בדין-ודלוקה על השדרה השמינית. הספקנו לסיים את הארוחה הקלה שלנו והלכנו, על פי ההוראות של יפתח, לכיוון רחוב 42 שם יפתח מצא ואסף אותנו.

יפתח עשה לנו סיור נהדר בניו-יורק כולל הסברים על מקומות שונים כמו מקור שמו של Wall Street – היה הרחוב החיצוני שלאורכו הייתה חומה שהגנה של היישוב ומכאן השם. יפתח הרשים מאוד בידיעות שלו ונראה מתורגל היטב במתן סיורים שכאלה לכל הקרובים והחברים המגיעים לתפוח הגדול. אני הכרתי חלק גדול מהאתרים עליהם הצביע יפתח, גם אם לא הייתי בכולם, עקב הדיונים בפורום צפון אמריקה באתר למטייל. הרגשתי שלאבא היה נהדר לעשות סיור שכזה ביום שבו הוא לא במיטבו ובנוסף מזג האוויר היה אפרורי ומדכא כך שהיה נהדר להתרשם מחלק גדול מהעיר באווירה משפחתית ונוחה. המפגש עם לילך גם היה נהדר במיוחד מכיוון שאני לא ראיתי אותה במשך המון זמן.

בסיום הסיור יפתח הוריד אותי ואת אבא די קרוב לנקודת האיסוף ונפרדנו עד לפגישה המתוכננת מחר, בבית שלו ושל נעמי.

החלטנו להמשיך ולהסתובב רגלית בכרך הגדול ושמנו פעמנו לכיוון Times Square אותה מצאנו בקלות ובה הסתכלנו מעט על התנועה ההמונית. משם רצינו ללכת לכיוון החנות של אפל בשדרה החמישית מכיוון שאבא מעולם לא ביקר בחנות של אפל והגיע הזמן.

לצערנו התבלבלנו בכיוונים והלכנו לכיוון הספריה של ניו-יורק במקום לכיוון  סנטרל פארק (הג'יפיאסית לא הסתדרה עם הבניינים הגבוהים והעננות הכבדה ולא הצליחה לעזור לנו). כשהבנו את הטעות החלטנו לוותר ולחזור לחדר שלנו לנוח. מזג האוויר והעייפות של כל הטיול בהחלט נתנו את אותותיהם. הנה מספר תמונות מניו-יורק:
101311_2345 101311_2344 101311_2343 101311_2346

הלכנו לחדר ונחנו. אני גם ניצלתי את הזמן להוריד פרקי תוכניות למחשב (אין טלוויזיה בדירה) ולבדוק את תוואי הדרך למחר מכיוון שנראה שלא ניתן לסמוך על הג'יפיאסית. אבא קצת נמנם ושנינו התקלחנו. אני וידאתי שיש לי את כל הניירת להשכרת הרכב למחר בבוקר ותיאמנו גם את שעת ההגעה הצפויה עם סטיב וסוזן.

בערב אבא הציע שנלך למק'דונלדס לארוחת ערב. יצאנו והמלצרית/מארחת של המסעדה האיטלקית הנמצאת בבניין הציע לנו להיכנס ולאכול ארוחת ערב אצלם. התנצלנו והסברנו שאנו אוכלים כשר והמשכנו בדרכנו . הגענו, תוך כמה דקות הליכה, לסניף קרוב של מק'דונלדס שם הזמנו צ'יפס ושייקים (אבא שוקולד ואני תותים). לאחר ארוחת הערב יצאנו חזרה לטפטוף מתמשך וחזרה לחדר שלנו.

אני המשכתי לכתוב את הוראות ההגעה של גוגל (תוך תרגומן לעברית) ואבא קרא/עשה סודוקו. הלכנו לישון עייפים ונרגשים לקראת מחר – יומנו האחרון בארה"ב שכולו מוקדש למשפחה.

 

 

ארה"ב 2011 היום הארבעה-עשר – 12.10

התחלנו את הבוקר ללא לחץ והתארגנו לקראת היום האחרון שלנו בחוף המערבי. לשמחתנו בעלי הבית השאיר גם שתי עוגות שמרים נחמדות אותן ארזנו כתחליפים לסנדוויצ'ים מכיוון שנותרנו ללא לחם ולא היה טעם לקנות לחם אותו נאלץ לזרוק משיקולי מקום באריזה.

היום הזה מורכב משני חלקים – טיול טבע ב-Valley of Fire וקניות שלא ממש עשינו עד עכשיו ושלא יהיה לנו זמן לעשות בניו-יורק.

הדרך לעמק האש לוקחת כשעה של נסיעה שבתחילתה אנו רואים מרחוק ובאור יום מלונות שלא ראינו אתמול:
101211_2348 101211_2347
לא בדיוק מראה משובב נפש, המשך הדרך כולל מראה של איזורי תעשיה ואז גבעות צחיחות ומשעממות משני הצדדים. לא נורא- עברנו נסיעות משעממות מאלה.

הכניסה לכיוון השמורה עוברת בין צמחיה נמוכה שחלקה פורחת ומרחוק מתחילים להבחין בגבעות היוצאות מן השטח המישורי:
101211_2350 101211_2351 101211_2354  101211_2356101211_2355

 

בכניסה לפארק אנו משלמים כמה דולרים (נדמה לי $10) בבותקה וממשיכים לתוך הפארק. זהו פארק מדינה ולכן לא מקבלים מפה בכניסה. אנו מספיקים מתוכננים מראש שיש מפה בקלסר שהדפסתי מהאינטרנט לפני שיצאנו מישראל. כמה תמונות מהדרך בתוך הפארק:
101211_2358 101211_2357

הפארק עצמו מעניין מאוד ואינו דורש כושר – פלוס רציני עבורי. אנו נוסעים לנקודות התצפית השונות כשאנו מתחילים בנקודת תצפית על הכוורות Beehives המצויות בשפע בפארק זה.
101211_2359 101211_2360 101211_2361 101211_2362 101211_2363 101211_2364

לאחר הצילומים אנו ממשיכים בדרך ומחליטים לפנות ל-Atlatl Rock שם אנו גם מטפסים למרפסת התצפית שם ניתן לראות את הפטרוגליפים בני אלפי השנים שצוירו ע"י האינדיאנים. פירושם לא ידוע. 🙁 בעוד שהעליה למרפסת עברה באופן חלק הרי שהירידה הייתה מעט קשה יותר. המדרגות עשויות משטח ברזל מחורר בחורים גדולים ופחד הגבהים שלי בחיבור ליכולת לראות לאן אני 'יכולה' ליפול גרם לי להצמד למעקה ולרדת לאט לאט. בסופו של דבר הגעתי בשלום למטה והמשכנו מעט לצלם מסביב.
101211_2365 101211_2379 101211_2378 101211_2377 101211_2376 101211_2375 101211_2374 101211_2370 101211_2369 101211_2367 101211_2366 101211_2413 101211_2383 101211_2413

הדרך הובילה אותנו למרכז המבקרים שלא היה מרשים במיוחד והכיל די הרבה פוחלצים של החיות שמאכלסות את הפארק:
OLYMPUS DIGITAL CAMERA OLYMPUS DIGITAL CAMERAOLYMPUS DIGITAL CAMERA

הנקודה הבאה אליה נסענו הייתה Rainbow Vista או 'תצפית הקשת':
101211_2398 101211_2397 101211_2394 101211_2399 101211_2401 101211_2407 101211_2408 101211_2410 101211_2411 101211_2412

המראה מאוד מרשים ונותן פרספקטיבה מעניינת על גודל הפארק (מצאו את המכונית בתמונה למעלה עם שלט התנועה החתוך מצד ימין).

מכיוון שעוד היה מוקדם והטיסה שלנו קרוב לעשר בלילה חשבנו לעבור בעוד כמה נקודות בפארק אך לאחר שחזרנו מתצפית הקשת טעינו בפנייה ומצאנו את עצמנו חזרה בכניסה ממנה הגענו מוקדם יותר. מכיוון שכך החלטנו להמשיך ולחזור ללאס וגאס ולהקדיש מעט יותר זמן לשופינג.

הדרך ללאס וגאס שוב לוקחת כשעה ולאחר מעט מאוד התברברות אנו מגיעים לאאוטלט הצפוני (התכנון היה להגיע לדרומי) שם יש לנו בעיה קטנה במציאת חניה ופורץ ויכוח ביני לבין אבא. במבט לאחור ברור לי שמדובר בעייפות מצטברת של שנינו ומתח שלי כאחראית אדמיניסטרציות שהיום יעבור בשלום ונגיע בזמן לטיסה. המשבר נפתר כאשר אבא עובר למושב הנהג ובדיוק מתפנה מקום חניה.

אנו מסתובבים וקונים כמה דברים לנועם וענר והשלמות שונות. לסיום אנו נכנסים ל-Starbucks שם אני מזמינה לנו אייס קפאים ומראה לאבא את כל מכשירי האייפון והאייפד שנמצאים בשימוש בבית הקפה הקטן הזה. לאחר עוד הסתובבות של כחצי שעה להבטיח לעצמנו שאין משהו שגורם לנו הרגשת פספוס אנחנו יוצאים למכונית ואני מכניסה לג'יפיאסית את המטרה הבאה שלנו – Bed Bath and Beyond!

הג'יפיאסית מוצאת לנו Bed Bath and Beyond קרוב ומכוונת אותנו לשם ללא בעיה ואני מתחילה בשופינג רציני. לאחר כשעה אנו יוצאים משם עם כמה סטים של מגבות (גם גוף וגם מגבות ענק שנקראות bath sheet) ועוד כמה מגבות פנים ואיזה מחזיק סקוטשברייט לכיור הכל במחיר של $80 בלבד. בעיני אבא מצא חן הרעיון וכשאנו יוצאים מהחנות הוא רוצה למצוא בעזרת הג'יפיאסית חנות של Ross Dress for Less. אנחנו שמים את השקיות במכונית ואני רואה מזווית העין שבמתחם זה יש גם את החנות המבוקשת. כמובן שמיד הלכנו לשם ועשינו עוד קניות כשהפעם קנינו גם שני צ'ימידנים גדולים אליהם נוכל להכניס את כל הציוד שלנו.

לאחר השלמת הקניות החלטנו למצוא סופר קרוב ולנסות למצוא משהו חמים לאכול. הג'יפיאסית עוזרת לנו גם בזה ואנו מגיעים למרכז קניות בשכונה חדשה שבה הכבישים עוד לא הושלמו ומוצאים סופר ומשהו לאכול.

לאחר השלמת קנייה קטנה זו אני מחליטה שנואכל באוטו כשי שאתפנה בהקדם לאריזה המחודשת של התיקים שלנו. אנחנו מחליטים לחזור למרכז הקניות הקודם שהרגיש ידידותי יותר ואבא מחליט שהוא רוצה לבקר בהוםדיפו לראות אם יש להם מותח תיל. אנו חונים ואני מתחילה לארוז בעוד שאבא הולך לברר. תוך כ-45 דקות הכל ארוז מחדש כשיש אפילו שקית מאורגנת של מה שנזרוק (סוכרזית, כלים חד פעמיים וכו'). לצערו של אבא לא היה לחנות מותח תיל למרות שהציעו להביא אחד למחרת. אנחנו מוכנים ומבצעים בדיקה נוספת שלכל אחד יש את המסמכים והכרטיסים אצלו.

השעה כבר קרוב לשבע בערב ונותר לנו רק למלא דלק ולהחזיר את הרכב אבל אני לחוצה שהחזרת הרכב לא תתעכב, שלא יהיה עיכוב בבידוק הביטחוני וכולי.. הג'יפיאסית מוצאת לנו תחנת דלק קרובה שם אנו ממלאים במהירות דלק ונוסעים להחזרת הרכב בשדה התעופה. החזרת הרכב הולכת בקלות אף כי הפרידה מהג'יפ שלנו צובטת את ליבנו.

עם כל החפצים שלנו אנו הולכים למקום בו נוכל לעלות על השאטל לשדה התעופה. לאחר כמה דקות מגיע אוטובוס בסיסי שמתמלא במהירות ולוקחת אותנו לשדה התעופה – מרחק נסיעה של כ-20 דקות כולל מחלפים ורמזורים.

אנו עושים צ'ק אין ומוסרים את התיקים הגדולים שלנו ועוברים בידוק בטחוני אמריקאי רגיל שכולל הורדת נעליים. לאחר כל הפרוצדורות אנו לוקחים רכבת פנימית לטרמינל אחר ממנו תצא הטיסה שלנו. אנו מחכים כשעה וחצי ואז עולים על המטוס לטיסת לילה לחוף המזרחי.

 

ארה"ב 2011 היום השלושה-עשר – 11.10

היום הזה הוא יום קל יותר מאתמול למרות שאנו עדיין מתוכננים לגמוע מרחק של כמאתיים מייל (כ-320 ק"מ).

הבוקר נפתח בתרגולת הרגילה של אריזה קלה, אבא שוב היה אמון על הסנדביצ'ים, קצת קפה (ממים חמים בברז) ויציאה לנקודת העניין הראשונה של היום. הנסיעה היא נסיעה של כ-20 דקות ל'עיירת הרפאים' Calico. מדובר בעיירת כורים שהתקיימה מספר שנים בלבד ומהווה את נקודת 'המערב הפרוע' היחידה במסע שלנו.

הנסיעה עוברת ללא תקלות כשהג'יפיאסית מכוונת אותנו בדיוק רב לכניסה לעיירה. השעה תשע וכמה דקות והמקום נראה שומם לחלוטין. אין קופה בכניסה אך יש אפשרות לתרומה ואנו תורמים $10 (עבור שנינו) מכיוון שרשום לי שכניסה אמורה לעלות 6$ לאדם. אנו מסתובבים ומצלמים ועוקבים אחרי השלטים המובילים לתחנת הרכבת.

בתחנת הרכבת אנו רוכשים כרטיסי נסיעה (אם אינני טועה $15 לאדם) ושתי דקות לאחר מכן מגיעה הרכבת לאסף אותנו. אנו הנוסעים היחידה ברכבת הקטנה הזו שאומנם נראית ותיקה אך יכולה להיות העתק. כשאנו עולים לרכבת אנו שומעים משפחה ישראלית (לא ממש יצא לנו עד כה להיתקל בישראלים).

הנסיעה ברכבת אורכת כ-25 דקות ובמהלכה מקבלים הסברים על העיירה וההיסטוריה שלה כך שמבחינתנו הגם שהנסיעה לא הייתה מרגשת במיוחד היה לה ערך מוסף. בין השאר למדנו על החיים הקצרים של העיירה, על כמות הכסף שנכרתה ומה השווי שלה בימינו ועל קשיי החיים של הכורים ומשפחותיהם שבין השאר נאלצו להתמודד עם תנאים מדבריים (אנחנו במרחק אווירי של כ-70 ק"מ מגבול קליפורניה/נבדה ומרגישים כמו בהרי אילת מבחינת צבעי הרקע והמרחבים המדבריים הפתוחים המקיפים אותנו).

לאחר הנסיעה ברכבת המשכנו לסייר והגענו למקום בו ניתן להיכנס לאחד מהמכרות מהתקופה ההיא. כמובן שכניסה כרוכה בתשלום נוסף אך אם כבר הגענו עד פה לא נרד לבטן האדמה?
הסיור נחמד (לא מומלץ לקלסטרופובים) ואבא נהנה לראות מכשירים מפעם הפועלים על מים ולא על חשמל.

בסיום הסיור יוצאים מנקודה אחרת ומשם המשכנו את הסיור שלנו בעיירה.  כנראה מכיוון שאנו מטיילים מחוץ לתקופה העיירה אכן נראתה כמו עיירת רפאים כשראינו אולי 50 איש מטיילים בה בסה"כ. הצוות עושה את עבודתו אך אינו נעים במיוחד או מנדב מידע או חיוכים.
אחד הדברים האחרונים שעשינו היה לקחת פני ולהדפיס עליו את סימון העיירה כשי שיהיה לנו למזכרת.

הנה מבחר תמונות (ללא סדר מסוים):
101111_2414 101111_2415 101111_2416 101111_2417 101111_2418 101111_2427 101111_2426 101111_2425 101111_2424 101111_2423 101111_2422 101111_2421 101111_2420 101111_2419 101111_2428 101111_2429 101111_2430 101111_2431 101111_2432 101111_2433 101111_2434 101111_2435 101111_2436 101111_2446 101111_2445 101111_2444 101111_2443 101111_2442 101111_2441 101111_2440 101111_2439 101111_2437 101111_2447 101111_2449 101111_2450 101111_2451 101111_2452 101111_2453 101111_2454 101111_2455 101111_2456 101111_2466 101111_2463 101111_2462 101111_2461 101111_2460 101111_2459 101111_2458 101111_2457

 

יצאנו מ-Calico ופנינו מועדות להפתעה שהכנתי לאבא – דיינר אמריקאי שיהווה את נקודת הבראנץ' שלנו.
הנסיעה מ-Calico ל-Peggy Sue's 50s Diner  לקחה לנו 10 דקות כולל המתנה ברמזור קצר מתחת למחלף. ב-Peggy Sue's  לא היה מקום בחדר הראשון (שמכיל פינות ישיבה ואת דלפק ההגשה) והמשכנו לחדר השני שנראה גדול ומרווח יותר. גם פה היו אנשים אך לא המונים. המלצרית (לבושה בבגדי התקופה ובצבעי התקופה) לקחה את ההזמנה שלנו והייתה מאוד נחמדה. התפריט מכיל מספר עמודים שחלקם גם מוקדשים לחידון טריוויה שעיקרו תרבות הפופ של שנות ה-40' עד שנות ה-60' של המאה שעברה.

האווירה נהדרת וידידותית, העיצוב כולו אומר 'אמריקנה' ואף שקיסמו של המקום היה אבוד כשמדובר באבא הרי שהאוכל היה בסדר גמור כך שגם הוא יצא מרוצה. הנה מספר תמונות מהמקום (שימו לב, הכדור היפה בצלוחית ליד הפנקייק שלי אינו גלידה כי אם חמאה!):
USA2011_111011_2259 USA2011_111011_2258USA2011_111011_2269 USA2011_111011_2268USA2011_111011_2260 USA2011_111011_2261USA2011_111011_2266USA2011_111011_2262

לאחר ארוחה משביעה ונעימה במהלכה נהנית משיחה שנערכה בשולחן מאחורינו בין שלושה גברים בשנות השישים לחייהם סביב הסדרה NCIS החביבה עלי יצאנו לאוטו ולהמשך היום שלנו. היעד הבא שלנו הוא מעבר בשמורת Mojave (מבוטא מו-חא-בה) אך מכיוון שאיננו נמצאים בלחץ אנו מחליטים לנסוע מעט בעקבות השלטים המכוונים אותנו לכביש 66 ההיסטורי. אנו עולים על הכביש ומדי פעם רואים בתים שאינם מתוחזקים מצדדיו. ישנה גם מסילת רכבת עליה עוברות רכבות מסע ארוכות מאוד. אבא מחליט להיכנס לאיזו חצר מלא בצמיגים ומיני גרוטאות כדי לנסות ולמצוא גלגלים/צמיגים לפרוייקט שחזור המתחחת שלו.

בעל המקום, כמובן, מעט תמהוני ומסתובב איתנו במשך כשעה כשהוא מראה לנו קונטיינר אחר קונטיינר של גלגלים וצמיגים כמו גם אוצרות אחרים הנמצאים ברשותו. בסופו של דבר אני מצליחה לנתק את אבא מהמקום לאחר שהתברר לו שהסיכוי שנמצא את הגביע הקדוש שלו קלוש. אני נוהגת חזרה לכביש החדש (שבעתי מהרפתקאות על כביד 66) לכיוון השמורה.

בשמורה עצמה אנו משתמשים בשירותים במרכז המבקרים אך ככל הנראה העייפות המצטברת של הטיול גורמת לנו לוותר על כמיסה למרכז המבקרים עצמו ואנו מחליטים להמשיך בנסיעה דרך השמורה לכיוון לאס וגאס כאשר אם נראה משהו מעניין נעצור בשבילו. השמורה מאוד אחרת מהפארקים שראינו ואיננו מוצאים איזה נקודת עניין או הכוונה המושכת את תשומת ליבנו לפיכך אנו ממשיכים בנסיעה לעבר נקודת הלינה שלנו בוגאס. מספר תמונות מכביש 66 ומהשמורה: USA2011_111011_2270 USA2011_111011_2283 USA2011_111011_2288 USA2011_111011_2294 USA2011_111011_2292 USA2011_111011_2295 USA2011_111011_2272 USA2011_111011_2271 USA2011_111011_2280 USA2011_111011_2279 USA2011_111011_2275

לאחר נסיעה של כשעתיים אנו מגיעים ללאס וגאס ולמקום הלינה שלנו בה. כשהתחלתי לתכנן את הנסיעה שלנו הסתבר לי שבאותו זמן נערך בלאס וגאס כנס גדול של רופאי שיניים. כשמדובר בלאס וגאס משמעותו לש כנס גדול היא כ-30,000 משתתפים ועלייה משמעותית במחיר המלונות. לפיכך לאחר מעט חיפושים מצאתי את ביתן האורחים של אריק דרך www.airbnb.com במחיר של $84 דולר ללילה. הגענו למקום (תודות לג'יפיאסית שתפקדה להפליא) והרמתי טלפון לאריק שיצא מבית סמוך והכניס אותנו לביתן ותדרך אותנו בכל הנחוץ. המקום היה נהדר והנה תמונות להראות למה הכוונה:
101111_2473 101111_2472 101111_2470 101111_2469 101111_2468 101111_2467

מכיוון שהיינו עייפים והכוונה הייתה להסתובב בסטריפ בלילה כשקריר יותר הלכנו לישון צהריים מאוחרים.

כשהתעוררנו התארגנו, אבא אפילו עשה שימוש במגהץ כדי לישר את החולצה החגיגית שלו ויצאנו למרכז הסטריפ לנסות ולהנות ממופעי החינם השונים. הנהיגה הייתה קלה עד הכניסה לסטריפ עצמו שם העומס האורות והרעש מלחיצים. בסופו של דבר נכנסו לחניה של Ceaser Palace – מדובר בחניה ענקית (לא לקחנו את שירותי החניה בתשלום) ובכל זאת לקח לנו זמן למצוא מקום. כמובן שהתרכזתי וניסיתי לזכור כמה שיותר פרטים בנוגע למיקום החניה שלנו (לקח שנלמד מהנסיעה עם נטע בארה"ב שעליי עוד להעלות על הכתב).

לאחר הסתבכות קטנה ביציאה מהחניה ברגל (15 דקות הליכה לפחות) הלכו עוד כרבע שעה עד שהגענו להר הגעש של מלון Mirage מכיוון שהיה קרוב לשעת המופע עמדנו וחיכינו. המופע בהחלט מוקע ומרשים ו'מראה' התפרצות הר געש באי טרופי כולל הסאונד של האי (בעלי חיים ומוזיקה שבטית) לפני ההתפרצות
תמונות מהמופע (לאו דווקא על פי סדר ההתרחשויות):101111_2474  101111_2478 101111_2477101111_2490 101111_2531 101111_2530 101111_2528 101111_2527 101111_2526 101111_2524 101111_2523 101111_2522 101111_2521 101111_2520 101111_2519 101111_2518 101111_2516 101111_2513 101111_2512 101111_2511 101111_2510 101111_2509 101111_2508 101111_2507 101111_2506 101111_2505 101111_2503 101111_2502 101111_2501 101111_2500 101111_2499 101111_2497 101111_2496 101111_2491 101111_2529 101111_2528101111_2517

לאחר סיום המופע המשכנו על אותה המדרכה לכיוון הבלג'יו (מופע המזרקות מומלץ) אולם בדרך נתקלנו בקהל הממתין להופעת הפיראטים של מלון Treasure Island מכיוון שכך הצטרפנו למחכים וחיכינו חצי שעה לתחילת המופע. במהלך כל הזמן הזה מגיעים עוד ועוד אנשים לרחבה הצופה 'למפרץ' של המלון כולל קבוצות טיולים מאורגנים (כנראה יפנים), ואנשים אם ילדים קטנים בעגלות. המופע התחיל בשעה 20:30 ושנינו לא באמת נהנינו ממנו. אני עמדתי במקום גבוה יותר מתוך רצון לצלם ואבא ניסה להתקרב לאקשן. בסופו של דבר שנינו הסכמנו שלראות בחורות ובחורים חצי עירומים (בעיקר הבחורות, כמובן) אינו מדבר אלינו.

מבחר תמונות:
101111_2624 101111_2616 101111_2545 101111_2604 101111_2610 101111_2611 101111_2613 101111_2617 101111_2620 101111_2600 101111_2587 101111_2586 101111_2569 101111_2562 101111_2558 101111_2557 101111_2556 101111_2545 101111_2540 101111_2536 101111_2625 101111_2628 101111_2629

השעה הייתה כבר אחרי 21:00 והחלטנו שנחצה את הרחוב למלון Venetian שם נהמר מעט (הכל בכספו של אבא). בדרך מעבר לכביש יש מדרגות או מעלית שמעלות אותך על גשר הולכי רגל איתו אתה מגיע לכניסה למלון ושם אתה יכול לרדת קומה אחת. הנה כמה תמונות של הסטריפ מהגשר:
101111_2630 101111_2632 101111_2634 101111_2635 101111_2636

לאח שמצאנו את המכונות והבנו איך לשחק כל אחד מאיתנו מצא מכונה ושיחק עד שנגמר הכסף. היה לא ממש מלהיב אבל לפחות לא יצאנו מופסדים בגדול אלא בסכום שהוגדר מראש. מה שכן, השירותים מאוד, מאוד מומלצים!

יצאנו מהמלון ועשינו דרכנו אל המכונית – נראה שהדרך הייתה הרבה יותר ארוכה בדרך חזרה. ניסינו גם לקצר על ידי מעבר דרך מלון Ceaser אבל חוץ מלראות את החנויות בפורום (לא נפלתי) ואת הקזינו של Ceaser הצלחנו גם להתבלבל כמה פעמים. בסופו של דבר הגענו, עם אנחת רווחה, לרכב ועשינו דרכנו לבית שלנו ללילה זה. שמחנו להגיע ולהתארגן לשינה – אחרי הכל היה לנו יום ארוך. לפני השינה ארזנו מחדש את התיק הגדול שהרי מחר הוא יומנו האחרון בחוף המערבי ואני 'תופסים' טיסה בערב לניו-יורק.

ארה"ב 2011 היום השנים-עשר – 10.10

התעוררנו מוקדם – כתמיד, ומכיוון שלפנינו יום ארוך התארגנו בזריזות ויצאנו מהמוטל בשעה 8:30 בדרך ל-Sequoia & Kings Canyon National Park. התוכנית להיום מאוד שאפתנית מכיוון שלפי גוגל מפס מדובר בלמעלה מ-7 שעות הגה וזה ללא הבאה בחשבון של זמן הביקור בפארק והפסקות שונות. הדרך הולכת לנו בצורה חלקה וללא אירועים מיוחדים ואנו נכנסים לפארק Kings Canyon דרך כביש 180. למרות שהנסיעה הלכה בצורה חלקה הכניסה לתוך הפארק כמובן מאטה אותנו מאוד, גם בשל מהירות הנסיעה המותרת וגם בשל תנאי השטח ההרריים. גם אני וגם אבא מרוצים מאוד מהבחירה בג'יפ שמוכיחה את עצמה והופכת את הנסיעה עצמה לחלקה ונעימה יותר. אנו עוצרים לצלם בנקודות תצפית לאורך הדרך:
אבא בכניסה ל-Sequoiaאבא עם שלט הכניסה לפארק סקויה
אנו מגיעים לכניסה לפארק, משלמים $20 דולר ומקבלים מפה וידיעון של הפארק. לאחר הכניסה אנו פונים, על פי שלטי ההכוונה, לחורשת הגנרל גרנט General Grant Grove. החניה מאוד מסודרת כולל מקומות חניה לאוטובוסים ואנחנו רואים גם עבודות שמבוצעות בקרבת החורשה כאשר המשאיות מביאות איתן את החומרים. אנו יורדים מהמכונית והולכים מספר דקות עד שאנו מגיעים לעץ הסקויה המכונה הגנרל גרנט. הנה מספר תמונות:
(מפת הכבישים בפארק בקובץ PDF http://www.nps.gov/seki/planyourvisit/upload/SEKImap3_DrivingMap-2.pdf) לאחר הביקור המרשים אצל עץ חג המולד של האומה אנו חוזרים על עקבותינו לצומת ובוחרים את הפנייה לתחנת הריינג'רים ב-Grant Grove Village. במרכז המבקרים אנו מנצלים את השירותים ובודקים את המרצ'נדייז. כמעט קנינו לאמא קפוצ'ון פליס עם זיהוי הפארק ברקמה אבל ידענו שנבעט חזרה החוצה מהבית ברגע שנגיש לה מתנה כזו אז ויתרנו. 🙂 במרכז המבקרים אנחנו גם קונים קפה (לא רע) ומחליטים שלא נילחץ כדי לבקר במערה בפארק ונראה איך הולך לנו מבחינת זמנים כשאנו לוקחים בחשבון שנרצה לצאת מהפארק באור יום. השעה כבר קרובה ל-12 והסיור במערה מחייב קניית כרטיס במרכז המבקרים אחר פלוס נסיעה של כשעה וחצי לתחילת השביל למערה כשהסיור האחרון יוצא ב-2 החלטנו לוותר מראש ולהמשיך את הסיור בפארק לפי נוחותנו. אנו חוזרים למכונית וממשיכים בנסיעה תוך כדי עצירה בנקודות תצפית:

אנו ממשיכים בדרכנו כשהכיוון הכללי הוא היציאה מהפארק לכביש 198. בדרך אנחנו נהנים מהנוף ההררי כאשר בצידי הדרך בינות לעצים רואים פיסות קרקע מכוסות שלג – כנראה מסופת השלגים עליה שמענו כשהיינו ב-Roaring Camp. מזג האוויר שמשי אבל מכיוון שאנו נמצאים בגובה רב אנו לובשים סווטשרטים. אנו מגיעים ל-General Sherman אולם מפספסים את הכניסה לחניה ומגיעים לחניה נמוכה יותר המשמשת נכים. אנו משתמשים בחניה זו לסיבוב פרסה ועולים חזרה לחניה הנכונה. השביל לעץ הגדול בעולם אינו ארוך – (כחצי מייל) והוא משופע בכיוונו ומשופע גם באנשים. האנשים שעולים בחזרה נראים מתאמצים ואנחנו כבר מתכוננים נפשית למה שצפוי לנו בדרך חזרה. העץ בהחלט מרשים מאוד וכשאנו מגיעים לתחתיתו יש התרגשות רבה – מטיילים הבחינו בדוב! יש לפחות קבוצה מאורגנת אחת של תיירים גרמנים שנוטים קצת לעשות רעש וכולם מעירים להם בעדינות. הנה מעט תמונות של הגנרל שרמן וסביבתו:
 

לאחר צילומי הסטודיו של הדב שנגמרו מכיוון שהוא החליט שנמאס לו אנו משלימים את הקפת הגנרל
ומתחילים את הדרך התלולה לחניון. מעט אחרי שאנו מתחילים לעלות (ותודה לאל שיש פינות ישיבה מתוכננות עבור בעלי הכושר הנמוך, כמוני) אנו נתקלים במהומה – מסתבר שהדוב החליט להמשיך בחיפושי האוכל מעבר לשביל הולכי הרגל. כולם מפנים לו מעבר והוא עובר את השביל בריצה קלה במרחק של לא יותר משלושה מטר מהנקודה בה אנו עומדים! כמובן שהזדמנות כזו מחייבת צילומים נוספים במיוחד שכעת מדבר כמעט בצילומי תקריב. 😉

לאחר ההתרגשות והצילומים אנחנו ממשיכים בעליה לחניה במצב רוח מרומם – לא לכולם יש את המזל לצלם דוב מקרוב כל-כך! בהגיענו לחניה אנחנו פוגשים זוג שמתכוון לרדת בשביל עם כלב (אסור בשביל זה) ומתריעים בפניהם שיש דוב על השביל ושרצוי לא לקחת את הכלב איתם. אנו מנשנשים באוטו וממשיכים בנסיעה כשאנו חושבים לטייל ב-Tunnel Log – גזע עץ סקויה דרכו ניתן לעבור עם מכונית. אנו מפספסים את הפנייה לגזע (אבא לא היה מרוכז בניווט) ומכיוון שאין אפשרות לעשות סיבוב פרסה ממשיכים עם הדרך בתקווה למצוא מקום לסיבוב פרסה או לראות משהו נוסף מעניין על הדרך. כמה דקות אחרי פספוס הפנייה אנו נתקלים בפקק. מסתבר שמדובר בעבודות בכביש ויש לחכות בשעה שהרכבים המגיעים מהכיוון השני עולים בנתיב היחיד שפתוח. אנו מחכים כארבעים דקות כשאנחנו עומדים בתחילת הפקק ומאחורינו לאט לאט מצטברות עוד ועוד מכוניות. לאחר כארבעים דקות ולאחר שהמכוניות מהצד השני סוף-סוף עברו אותנו הרכב הנווט מסתובב ובה להוביל את השיירה שלנו בירידה המקבילה לעבודות בכביש. מדובר בכביש עקלתון שנראה שמרחיבים אותו ומוסיפים לו מעקה. בעוד שאבא מתפעל מהעבודות ואני מציצה בהן אנו עושים את דרכנו בזהירות רבה למטה במהירות של כ-10 מייל לשעה. הנה מבחר תמונות שצולמו על ידי אבא:

כל עניין ה'פקק' והירידה במקביל לעבודות בכביש לקח לנו מעל שעה ומכיוון שהיה מדובר בסביבות השעה ארבע אחה"צ החלטנו שנמשיך ישירות ליציאה מהפארק כשאנו לוקחים בחשבון שאחרי שנצא מהפארק יוותרו לנו עוד כארבע וחצי שעות נסיעה עד למוטל שלנו ב-Barstow. הירידות קשות ואנחנו שוב שמחים שלקחנו ג'יפ ושלמדנו בכביש 1  איך להעביר אותו למצב הילוכים ידני. מכיוון שאני מעולם לא נסעתי בירידות של סדום או משהו דומה לכך קיבלתי אישור מאבא שמדובר בדרך מאוד קשה ושאני נוהגת בסדר גמור. (יאיי!) בנקודת היציאה מהפארק יצאנו שוב מהאוטו לצילומים ולמתיחת רגליים לפני הנסיעה הארוכה אנחנו חושבים שאבא מוכיח שיש לנו שורשים אינדיאניים ומכאן שמגיעה לנו זכות על אדמות ארה"ב וכמובן אזרחות אמריקאית. 😀

למרות שבאופן רשמי יצאנו מהפארק הרי שהכביש המשיך להיות הררי. לאחר כשלושת רבע שעה הגענו ל'עיירה' Three Rivers – נראה שמדובר בעיקר בבתי הארחה הפזורים לאורח הכביש ומציעים מקום לינה למבקרים בפארק. יש גם בתים פרטיים שנראים מאוד נחמד אך גם אני וגם אבא הסכמנו שהמיקום אינו מתאים לנו.

לאחר שסוף-סוף הצטרפנו לכביש הראשי יותר נתנו לג'יפיאסית לכוון אותנו למלון שלנו ב-Barstow fatbh כשאני ממשיכה לנהוג ואבא ממשיך להתפעל מהשטחים הפתוחים הנרחבים על פניהם אנו חולפים. הנה מקבץ תמונות מהדרך:

הדרך ארוכה היא ורבה ולאחר כשעתיים אנו מטפסים על הרים צחיחים בנוף שמזכיר מאוד את מדבר יהודה. יש מעט מאוד תחנות רדיו ואני ואבא מדברים כשאבא גם מעלה זכרונות ומספרים סיפורים מנערותו. כבר חושך והדרך ממשיכה וממשיכה. יש הרבה משאיות (רובן מאק) ולמרות שהנסיעה קלה היא משעממת. מדי פעם הג'יפיאסית מעדכנת את זמן ההגעה הצפוי שלנו מה שקצת מעורר אותנו לחיים.

הכניסה ל-Barstow אינה מרשימה למרות שמרגישים את השינוי אחרי הכביש הדי שומם בו נסענו במספר השעות האחרונות. שוב הג'יפיאסית מובילה אותנו היטב אך אנו מפספסים את השילוט של המוטל ומסתובבים עוד מספר דקות עד להגעה ל- Motel 6 Barstow.

המוטל מתוחזק היטב ואנחנו די הרוגים מעייפות. אנו עושים צ'ק אין (כולל רכישת גישה לווי-פיי) והולכים לחדר. השעה כבר שמונה וחצי מה שאומר שנסענו וחווינו במשך 12 שעות (ואני נהגתי מרחק של כ-350 מייל שהם כ-560 ק"מ). שנינו מסכימים שאנחנו עייפים מכדי לצאת לאכול (המוטל יושב בסביבה עשירה בחנויות שונות ומסעדות) ואני מזמינה פיצה באינטרנט.

כשאנחנו פותחים את הטלוויזיה (ניחוש אחד מי בדר"כ פותח את הטלוויזיה) רואים שהקליטה ממש גרועה. אני הולכת לקבלה שם המנהלת שמשמשת גם כפקידת הקבלה מתנצלת ומבטיחה להגיע עוד כמה דקות לנסות לפתור את העניין. אני חוזרת לחדר ומגלה שאבא ראה טנדר עם גרר מעניין עליו ממש מחוץ לחדר שלנו מה שאומר שהוא כמובן היה חייב לצלם אותו

אנחנו מנצלים את השעה שכבר קרובה ל-9 בערב והפרש הזמנים (אנחנו אומנם בקצה המזרחי של קליפורניה אך ההפרש מול הארץ הוא עדיין 10 שעות) ומתקשרים לאמא שכמובן שמחה לשמוע שאנחנו שלמים ובריאים. בזמן השיחה מגיעה המנהלת הנחמדה  ומחליפה את כבל האנטנה של הטלוויזיה ובזאת נפתרות בעיותינו. כמה דקות אח"כ מגיעה גם הפיצה שלנו (דומינו'ס כמובן). לילה טוב!

ארה"ב 2011 היום האחד-עשר – 9.10

התארגנו בקלות בבוקר ולאחר ארוחת בוקר קלה (קפה ויוגורט) ושטיפת הכלים וידאנו שלא שכחנו דבר ובעזרתו של ריאן יצאנו מהחניה ושמנו פעמינו ל-Gilroy לעשות שופינג!

אני נהגתי ואבא היה אחראי ג'יפיאסית. בדרך החוצה מסן-פרנסיסקו עברנו ליד נקודות עניין שהיו מוכרות לי מהתכנון המקורי ליום זה כמו המאפייה השכונתית עם הג'בטות המומלצות (היה תור בחוץ!), הכיכר/פארק בו תסתיים תהלוכת יום קולומבוס באותו יום (Washington Square). ההכנות לתהלוכה נראו בכל מקום בשכונה (North Beach) וכללו מחסומים בצידי המדרכות והמפגן של מכוניות ספורט של פרארי בכיכר וושינגטון כבר בשעה 8:30 בבוקר.

מלבד זאת הדרך ל-Gilroy אינה מעניינת במיוחד וברגע שיוצאים מהעיר מדובר על נסיעה באוטוסטרדה חסרת כל ייחוד. לאחר מעט התבלבלות בירידה מהאוטוסטרדה לכיוון ה-Outlet הגענו לחלק בו יש חנות של Claire's – רשת חנויות למוצרי שיער ותכשיטים בה שירה ביקשה שנבצע קנייה. חנינו מול החנות ונכנסנו. הרמנו טלפון לשירה (סביבות השעה 20:00 או 20:30 בישראל) לקבל הכוונה לגבי צבעים אהובים עליה ועל עפרה. מיד בתום השיחה עם שירה קיבלתי טלפון מאמא שדאגה לנו מכיוון שלא שמעה מאיתנו יום וחצי. הכל, כמובן, היה בסדר ואמא שמחה לשמוע שדיברנו עם שירה ושירה מרוצה. 🙂

המשכנו מעט בקניות (בגדי ספורט בחנות של Champion, מלחיה ופלפליה לגדעון ואורן) אולם לאחר כשעה וחצי בחלק זה של המתחם הרגשנו שמיצינו את עניין הקניות ליום זה. החלטנו לצאת ולהמשיך בנסיעה ל-Fresno כשאנו עוצרים ביציאה מהמתחם למלא דלק.

התוכנית הייתה לנסות ולהגיע למוזיאון החקלאי של מרסד (Merced) ולכן עלינו על כבישים קטנים יותר לשארית היום. ראשית עלינו על כביש 15, ממנו לכביש 30 וממנו לכביש 140 בואכה Merced. מכיוון שהכבישים קטנים יותר המהירויות בדרך כלל נמוכות יותר והנוף הוא נוף 'קליפורני' אחר – הרבה חוות ויישובים קטנים יותר ושדות עד קצה האופק.

אבא התחיל ממש להנות. מדובר בדרכים מהירה יחסית (בדר"כ המהירות המותרת היא 50 מייל לשעה) שלאורכה זרועות עיירות חקלאיות. לאחר כמה עיקופים בשל עבודות בכביש אפילו יצא שסיירנו באיזו עיירה שאת שמה לא ידענו אך היה מרשים לראות את המרחקים בין 'שכנים' – לעיתים מדובר ב-5 דקות נסיעה במהירות של 50 מייל (80 קמ"ש) בין בית אחד למישנהו (כלומר כ-6.5 ק"מ).

משני צידי הדרך משתרעים שטחי חקלאות ענקיים  של מאות ואלפי דונמים ובהם גידולים שונים כמו שקדים, חיטה, כותנה, גפנים הדרים ומדי פעם באמצע החלקה החקלאית רואים משאבת נפט – 'חרגול'. ראינו גם מספר פעמים את המוביל הארצי של קליפורניה בצד הדרך כמו גם מפעלים שונים שנראה שהוקמו באמצע שום מקום עד שרואים שיש להם תחנת רכבת משלהם להעמסת ופריקת סחורות וחומרי גלם.

בעיירות הקטנות יותר רואים הרבה טנדרים או מה שהאמריקאים מכנים Pick-Up Trucks ובעוד שבכניסה לערים הגדולות ולפרבריהן ראינו הרבה סוכני מכוניות כולל BMW, פולקסווגן ו-Kia סוכנויות המכוניות בחלק זה הן בעיקר של חברות אמריקאיות (Chevrolet ו-Ford  מככבות) ובאלה רואים פחות מכוניות משפחתיות והרבה יותר טנדרים.

באיזו עיירונת אבא ראה סוכנות של John Deer ורצה להיכנס לבדוק בנוגע לגלגלים של המתחחת שלו. לצערנו המקום היה סגור באמצעים לא קונבנציונליים – בולדוזר ג'ון-דיר שהועמד אל מול הדלת הראשית. 🙂

הדרך לוקחת את הזמן שלה אבל אבא ואני נהנים – אני מהרגשת הדרך הפתוחה (road-trip!) ואבא מהמראות החקלאיים הנגלים לפניו ('תראי מה זה, מתחחת של 20 מטר רוחב', 'ראית את זה? הוא בטח משקה 40 מטר במעבר אחד') ומהעלאת זכרונות על מישהו מחדרה שנסע בשנות הארבעים/חמישים לקליפורינה ללמוד אגרונומיה והביא תכנונים לכלים חקלאיים כמו אלה ששימשו במטעי פקאן.

בירידה מכביש 30 לכביש 140 עצרנו במק'דונלדס לארוחת צהריים. היה תור מדהים, ממש קיבלנו מספר! ולאחר כ-20 דקות המתנה קיבלנו את האוכל. הסניף עצמו לא היה משהו אבל כרזות הכריזו על שיפוץ קרוב ואיזשהו חוואי דיבר איתי על כך שאובמה הורס את המדינה. למעשה הזמנו רק צ'יפס גדול ומילקשייק לכל אחד ואבא די נהנה מהארוחה הראשונה שלו במק'דונלדס.

כשהגענו ל-Merced לצערנו גילינו שאין באמת מוזיאון חקלאות  – יש רק איש מבוגר שתחביבו הוא שימור ושחזור כלים ישנים (מכל הסוגים). המקום גם לא בדיוק פתוח אך צ'רלי היה מאוד חביב ופתח עבורנו את המחסנים השונים שלו ושמח לדבר איתנו ולספר לנו עליו ועל משפחתו. עמו היה חבר נוסף שהיה שתקן יותר אך נראה היה שהם מבלים את זמנם ב'פאב' של צ'רלי ובהתעסקות בכל מיני מכונות כשבא להם.

אבא כמובן התלהב מהמקום ומהמכונות ושוחח עם צ'רלי על פריטים שונים ועל ההיסטוריה של אבא עם פריטים דומים בארץ ועל חקלאות ארץ ישראלית של פעם. אבא גם צילם המון דברים ואם אצליח להושיב אותו מתישהו מול המחשב ואנסה להוסיף מידע לתמונות הרבות שצילם.

נפרדנו מ-Charlie בחמימות רבה והמשכנו בדרכנו כשאנו עוברים מ-Hwy140 לכביש 99 – Golden State Highway.

לאחר מעט התבלבלויות שנגרמו בגללנו ולא בגלל הג'יפיאסית (לא צייתנו לה באופן עיוורבנקודה בה כן היינו אמורים לציית לה באופן עיוור) מצאנו את המוטל שלנו ללילה זה ב-Fresno. מדובר במוטל מעט משודרג אף שהוא עדיין שייך לרשת המוטלים החסכוניים החביבה עלינו – Motel6. יש אינטרנט אלחוטי חינם בחדרים (מקבלים קוד בעת הצ'ק-אין) והמלון עצמו נראה מטופל היטב. לאכזבתנו לא היו שירותי כביסה במלון.

התארגנו בחדר ואבא נכנס להתקלח – אני גנבתי את הבגדים שלו ואת שאר הכביסה המלוכלכת ויצאתי לתור את פרזנו ולחפש אחר מכבסה. הבחור בקבלה ניסה לתת לי הוראות אך לא הצלחתי למצוא את המקום. חזרתי לחדר ולאבא והחלטנו לנסות שנינו ביחד למצוא את המקום ולעשות כביסה. קיבלנו הוראות חוזרות אצל הבחור בכניסה ושנינו גם יחד לא הצלחנו למצוא את המקום. חזרנו לחדר במחשבה שננסה לעשות כביסה למחרת.

הערב היה עוד ערב שקט בו אכלנו מהרכב הצידנית שלנו ועסקנו כל אחד בענייניו – אני באינטרנט (קצת) ובטלוויזיה ואבא בקריאה ופתירת תשבצי סודוקו. מתחילים להרגיש את הספירה לאחור לטיסה לניו-יורק ולחזרה הביתה ויש הרגשה כללית שפרק הזמן הזה של טיול מתאים בול להרכב שלנו. 🙂

מאוחר בערב גם דיברנו עם אמא שכן אנו יודעים שהיא קמה מאוד מוקדם ואין סיכוי שנעיר אותה. 😀 נשמע היה שאמא שמחה שאבא נהנה כל-כך היום ושהיום הזה היה עמוס חוויות חקלאיות עבורו.

והנה תמונות היום שצולמו כולן במצלמה של אבא:סן-פרנסיסקו - Pier 39

 

 

 

ארה"ב 2011 היום העשירי – 8.10

היום הוא יום כיפור ולכן אין תוכניות מלבד להישאר בדירה ולהעביר את הצום בקלות יחסית.

במהלך היום שמענו את המטוסים של ה-Blue Angels אך לא יצא לנו לראות אותם למרות שהתצוגה האווירית שודרה בערוץ מקומי אותו לא הצלחתי למצוא.

אבא  יצא בערב לבית חב"ד כדי להשתתף בתפילת הנעילה וכשחזר דאגתי שישתה ואז ישבנו ואכלנו ארוחה מפסקת. במהלך הערב דיברנו על התוכנית לימים הקרובים והחלטנו לצאת מוקדם בבוקר וליסוע ישר ל-Gilroy ומשם דרומה לכיוון הלינה המוזמנת לנו ב-Fresno.

החלטנו לוותר על התוכנית המקורית למחר לבקר בצ'יינה טאון ובמוזיאון הקרוניות ולצאת מהעיר בבוקר בכדי לעשות קניות ולרווח את הדרך.

ארה"ב 2011 היום התשיעי – 7.10

את היום פתחנו עם השכמה של העובדים מעבר לקיר הבונים בית חדש במגרש שעד עתה היה ריק – לפי ריאן היה זה אחד מהמגרשים הריקים הבודדים שנותרו ב-North Beach. אני הרגשתי לא כל-כך טוב ומאוד עייפה ולכן אבא יצא לבדו לשוטט בסביבה הקרובה (דאגתי שיהיה עם הטלפון הסלולארי כדי שנוכל למצוא אותו במידת הצורך).

הנה מספר תמונות מהצעידה של אבא:

התוכנית הייתה להספיק די הרבה ביום זה למרות שמדובר בחצי יום מכיוון שזהו ערב יום כיפור. חשבנו ליסוע לגן התה היפני על הבוקר שכן הכניסה חינם עם מגיעים עד 10:00 אך החלטנו לוותר. התוכנית כללה גם ביקור ב-San Francisco Federal Reserve לסיור חינמי היוצא בימי שישי בשעה 12:00 אולם בעקבות הדיווחים על Occupy Wall Street והפגנות דומות במרכזי עסקים בערים גדולות נוספות החלטנו לוותר גם על כך. מכיוון שמעל לחצי התוכנית בוטלה החלטנו ללכת כיוון הנמל ולראות מה בא לנו לעשות.

הרחוב למעשה יורד לנמל וכך מצאנו את עצמנו תוך מספר דקות ליד הרציפים. לא הייתה תוכנית ללכת ל-Pier 39 המפורסם בו שוהים כלבי הים שכן אבא ראה אותם בביקור הקודם שלו בסן-פרנסיסקו וגם אני ראיתי כלבי ים בביקור קודם בסן-דייגו. מכיוון שכך נהנינו מהיום השמשי ומהאווירה החגיגית ששררה ברציפים עקב Fleet Week. ראינו מתקני גיוס של המארינס (מראים האמר וניתן להצטלם עם המגייסים שכולם שריריים להפליא). הנה מספר תמונות (בעיקר של אבא שהיה חתיך במיוחד באותו יום):

מכיוון שרחוב Stockton נגמר (או מתחיל) במזח 39 הרי שלמעשה הגענו למרכז ההתרחשות של הנמל. ניתן לראות גם רציפים אותם מתחילים לשפץ ושככל הנראה יהפכו לשטחי מסחר נוספים. לאחר התרשמות של כמה דקות וניסיון להבין מה בא לנו בעצם לעשות ולראות בסביבה גיליתי את Rainforest Cafe עליו שמעתי בפורום ומכיוון שכך גררתי את אבא פנימה. נכנסנו כשמקום אינו צפוף במיוחד (לא היה צורך באיתוריות עליהן קראתי) ומיד עלינו למעלה לשבת מכיוון שהחלק התחתון של המסעדה הוא למעשה בר וחנות מזכרות. התיישבנו והזמנו קפה (מגעיל עד מגעיל מאוד) ואת 'מנת הבית' – קינוח הנקרא וולקנו. מכיוון שמדובר היה בשעות הצהריים המוקדמות והעקבות ההמלצות בפורום לקחנו מנה אחת לשנינו. הנה מספר תמונות שימחישו טוב מכל את המקום ואת המנה. 🙂

אבא מנסה להפוך את הקפה למשהו שניתן לעכלהתפאורה מסביב

לאחר סיום הארוחה יצאנו שוב לרחוב להתרשם מהמראות. מכיוון שמדובר בשיאו של Fleet Week היה גם מופע קצר של ה-Blue Angels שלמעשה התאמנו לקראת המופע המרכזי של שבוע הצי שנערך בשבת. מכיוון שכבר ראינו את המופע שלהם (וצילמנו כמובן) היה נחמד 'להיתקל' בהם שוב.

לאחר הסתובבות בין החנויות והתאפקות לגבי קניית ממתקים ומזכרות החלטנו לחזור לכיוון הדירה ולנסות ולעבור בדרך בסופר כדי שנוכל להכין ארוחה מפסקת חמה. ממש בדרך היה סופר של Safeway בו הצטיידנו ביוגורטים, אורז לבן, לחם דגנים ארוז ועוד בכדי שישמשו לנו גם לכמה הימים הבאים.

אחה"צ המוקדמים עברו בנעימים כשאני מכינה אורז ואנו אוכלים ארוחה מפסקת בזמן ועושים את דרכנו לבית חב"ד הנמצא סמוך מאוד לסופר דרכו עברנו בצהריים. מסתבר שהאתר עליו הסתמכתי לגבי שעת כניסת החג עבד לפי שעות הקיץ בישראל ולא נתן את הזמן בו החג יכנס באמת בסן-פרנסיסקו כך שישבנו ליד בית חב"ד כשלושת רבעי השעה ואז נכנסו וחיכינו לתחילת התפילה.

זוהי למעשה דירונת חב"ד בה יש אולם גדול ומחופה פרקט המשתמש לתפילה כשבמרכז החדר מעמידים פרגוד לשם חציצה בין 'עזרת נשים' לאולם התפילה. היה מאוד מרענן מבחינתי להיות באותה קומה כמו הגברים בבית הכנסת שלא לדבר על כך שלא היה חם ומחניק כמו בעזרת הנשים של ילדותי. כמובן שרוב הנשים שהגיעו היו ישראליות וישראליות לשעבר- מי שעזבה לפני הרבה זמן, מי שבאה לעזור לילדים ומי שגרה בשכונה קרובה ורק בימים האחרונים נודע לה שיש מקום קרוב אליו היא יכולה ללכת ביום כיפור. שתיים מהנשים אף היו מחיפה במקור.

הטקס עצמו היה מאוד אחר – התפילה היא בנוסך אשכנז – כל ת' הופכת ל-ס' והחזן מתפלל חלקית ונותן לרבי לתת הסברים באנגלית ולכוון לעמוד הנכון בשעה שהוא ממשיך בתפילה באופן חרישי ובקצב מעורר אי-נוחות. חלק מהדברים מתורגמים לאנגלית וחלק כתובים באופן פונטי בשביל מי שאינו קורא עברית. כל העניין היה מאוד ידידותי למשתמש ולקח כשעה ורבע. לאחר הסיום צעדנו לנו במעלה הגבעה 'הביתה' והמשכנו ערב שקט בבית כולל שיחת טלפון לאמא.

פרטי בית חב"ד:
North Beach Chabad
20 Lombard Street
S. Francisco, CA 94133-2317
Ph:  415-968-9907

ארה"ב 2011 היום השמיני – 6.10

התעוררנו ליום סגרירי עם צפי לגשם ועקב כך החלטנו לוותר על Point Lobos Natural Reserve כמו גם על הסתובבות במונטריי והחלטנו לנסות להספיק את הרכבת ב-Roaring Camp Railroads. מראש החלטנו על הרכבת שנוסעת ביער של עצי רדווד (בניגוד לרכבת שיורדת לחוף).

הרכבת היחידה ביום זה היא בשעה 11:00 והדרך למקום הצדיקה את ההחלטה שלנו לשים פנינו ישירות לשם מכיוון שהייתה מעט פקוקה וירד גשם לכל אורכה. בשלב מסוים פספסנו פנייה ועצרנו לתת לג'יפיאסית לעשות חישוב מחדש ממש מול מוסך עם תצוגת טיירים מרשימה. אבא כמובן ניצל את ההזדמנות וקפץ כדי לבדוק בנוגע לגלגלים למתחחת שלו. אני סירבתי לשתף פעולה ואבא נאלץ להתמודד לבד באנגלית. הוא חזר בלא כלום. (צחקוק מרושע)

המשכנו בדרך ועברנו דרך עיירה/שכונת מגורים מטופחת כשבשלב מסוים נתקלנו גם בשיפוצים בכביש. אבא התפעל מהכלים ומהסדר המופתי בו הכל מתנהל כולל ניהול התנועה מסביב לאתר הבנייה.

הגענו למקום בשעה 10:30 לערך והיינו המכונית היחידה במגרש החניה. המקום מאוד יפה ומטופח אך, כנראה בגלל הגשם, נראה נטוש. נכנסו למתחם הכולל בתי עץ הפרושים ומתפקדים כעיירה קטנה מעידן הבהלה לזהב. הכל שמור כחדש ובכל מבנה יש כמובן חנות עם מזכרות. קנינו כרטיסים לרכבת והלכנו לתחנה לחכות במקום מוגן מגשם. בתחנה ישנו גם המשרד שאחראי על הניהול של המקום וחדר ההמתנה הזערורי מוסק באח.

מעט לפני 11:00 החלו להצטרף אלינו אנשים נוספים ביניהם גם זוג מאוד נחמד מג'ורג'יה – הוא חוואי (תרנגולות ובקר) והיא מורה שבדיוק פרשה לפנסיה. הם נוסעים כל פעם למקום אחר בארה"ב בניסיון לראות כמה שיותר דברים. יום לפני כן היו בפארק סקויה וקינגס ונתקלו בשלג ובקור עז.

הרכבת הגיעה – מדובר בקטר קטן מונע דיזל (הרבה פעמים הרכבת נוסעת עם קטר גדול ומרשים אך הפעם יש מעט אנשים אז הלכו על הקטר הקטן) ושני קרונות. קרון אחד פתוח עם חופת ברזנט וקרון שני מעץ עם חלונות גדולים ללא זגוגיות. אבא התחיל כמובן לדבר עם הנהג ועם המבקר/מדריך וכך חלפו להן עוד כמה דקות.

ברגע שנשמעה הקריאה לעלות על הרכבת (!All aboard) גילינו שבסביבה היו עוד כמה וכמה אנשים כולל משפחות עם ילדים וכולם מתכוונים לעלות לרכבת.

לאחר שכולם עלו לרכבת החלה הנסיעה מלווה בהסברים של מבקשר הכרטיסים ולעיתים רחוקות הערות מחכימות של הנהג. הנסיעה הייתה מאוד חווייתית ונראה שאבא מאוד נהנה. הנסיעה היא ממש בתוך היער על גבי מסילה צרה מסוג אלה שנועדו במקור לשינוע גזעי העץ לאחר כריתתם. מכיוון שהקרונות פתוחים והמסילה צרה ההרגשה היא של נסיעה במעבה היער כשהעצים במרחק נגיעה, חלקם אכן היו במרחק נגיעה אולם התבקשנו שלא להושיט ידיים החוצה. 😉

לאחר כ-50 דקות נסיעה וטיפוס שעברו ביעף הגענו לתחנה באמצע היער בה התבקשנו לרדת בזהירות מהקרונות לקרקע – הכל היה מאוד מחליק בשל הגשם והלחות. אני כמעט עפתי מהמדרגה האחרונה אך הצלחתי לנחות בשלום. בחניה זו שוהים כ-10 דקות ויש אפשרות ללכת לשירותים (לא הלכנו ולכן אני לא יכולה להעיד על טיבם). מבקר הכרטיסים נותן גם הרצאה קטנה על גילם של העצים, איך הם נשמרו וניצלו מכריתה ונותן מידע נוסף על ההתרבות של עצי הרדווד כמו גם דרישה לכבד את 'אמא אדמה'.

לאחר ההרצאה עולים בזהירות חזרה לרכבת וחוזרים לתחנת הבסיס תוך שימוש באותה מסילה אך עם לולאה שונה – הנהג והמבקר מתאמים את הזזת המסילה מול מרכז שליטה במחנה למטה ואז מזיזים את המסילה בצורה ידנית.

חזרנו לתחנה בעמק כשאנו מאוד מרוצים מהחוויה. ניסינו להסתובב עוד מעט במקום אך הגשם הבריח אותנו (כמו גם את שאר האנשים)חזרה למגרש החניה ולמכונית שלנו. בדרך למגרש החניה נוכחנו לדעת שהמשפחה עם הילדים הקטנים היא משפחה סקנדינבית הנוסעת בקראוון.

מספר תמונות (לא קטן) מהחוויה:

ותמונות מהמצלמה של אבא:

במכונית עשינו הפסקת עשר מאוחרת וקצרה והחלטנו 'לרדת' לכיוון החוף ולבקר בסנטה קרוז.

בדרך היה עדיין מעונן אך הגשם התמעט וכשהגענו לסנטה קרוז כבר יצאה שמש.

הסתובבנו מעט בסנטה קרוז בנסיון להבין על מה המהומה אולם מכיוון שלא הייתה לנו תוכנית מראש לבקר במקום לאחר כמה סיבובים נכנענו ובעזרת הג'יפיאסית החביבה עשינו את דרכנו לבית קפה במרכז מסחרי שם קנינו קפה (הפוך, אמיתי וטוב!) ועוגות כארוחת צהריים. נהננו מהשמש ולאחר ההפסקה חזרנו לאוטו והחלטנו שהיעד הבא שלנו יהיה החדר בדירה שהוזמן מראש בסן-פרנסיסקו. מכיוון שכך התקשרתי לבחור (ריאן – חמד של בחור!) לראות מתי ניתן להגיע. לא הייתה תשובה ולכן פשוט התחלנו לסוע.

נסענו על כבישים ראשיים יותר והתרחקנו מהים כשאנו סומכים על הג'יפיאסית. כמובן שאחרי שצלחנו די הרבה תנועה עמוסה ונכנסנו לתוך סן-פרנסיסקו לג'יפיאסית נעלמה הקליטה הלווינית ולכן עמדנו בצד והחלטנו לנסות לתפוס שוב את הבחור. הפעם ריאן ענה ואמר שיהיה בבית בסביבות שש בערב מה שהותיר לנו כשעתיים וחצי.

מכיוון שכך החלטנו לסוע לראות את פאלו-אלטו ולראות אם נצליח לבקר, שוב, באוניברסיטת סטנפורד (רעיון של אבא, זכויות שמורות). הנסיעה לפאלו-אלטו לקחה מעט זמן ואז למעשה חצינו את העיר תוך מעבר ב-Main Street שם ראינו את החנות של אפל ואת האנשים שבאו להביע אבל על מותו של סטיב ג'ובס.

הגענו לסטנפורד בסביבות השעה 16:00 ולאחר מעט הסתובבות החלטנו לוותר על ביקור בקמפוס אך רצינו להגיע לחנות המתנות כדי להביא מזכרת לנטע. הסתובבנו עוד מעט עד שמצאנו את חנות המתנות וחניה ונכנסנו. הכל ממותג לחלוטין בסמלי סטנפורד. אבא התחיל להסתכל על סווטשירטים ($30) וכובעים ($25) אך בסוף הסכמנו על מחזיק מפתחות ($6). כשבאנו לדלפק כדי לשלם שאלו אותנו איזו שפה אנו מדברים ונראה היה שהמוכרים מאוד מרוצים לראות לקוחות ממקום רחוק ואקזוטי כמו ישראל.

כשיצאנו מהחניה אבא הכריז שחייבים לבקר בבית ששימש את אריאל, ליאת והמשפחה כדי להצטלם עם הג'יפ לידו, אז זה מה שעשינו. אני צילמתי ואבא הצטלם וככל הנראה ראינו את בעל הבית החביב שמעולם לא ראינו לפני כן. כדי להימנע מחשד עשינו את כל הצילומים בזריזות וחזרנו למכונית כשעכשיו אנחנו מכוונים לסן-פרנסיסקו.

הנסיעה לסן-פרנסיסקו לקחה מעט יותר משעה כשבדרך הג'יפיאסית מכוונת אותנו היטב ואנו עוברים את העיר כשהשקיעה והחשיכה יורדות. בתוך העיר עברנו גם את Moscone Center  בו נערכים מדי שנה כנסי המפתחים של אפל – כמובן שלמרות שנהגתי והתנועה הייתה עמוסה הספקתי להצביע על הבניין ולהסביר את חשיבותו לטובת אבא. 🙂

לאחר מעט סיבובים ליד הדירה בחיפוש אחר חניה עצרנו בצד והרמנו טלפון לבעל הבית וביקשנו הכוונה לחניה בתשלום. הוא הציע שנשתמש לפחות באופן זמני בחניה של השכנים שלו ויצא לקראתנו כדי לעזור ולכוון אותנו בחניה עצמה הממוקמת מתחת לבניין. כשנפגשנו הוא עדכן אותנו שהוא דיבר עם השכנים להם שייכת החניה והיא פנויה לשימושנו במהלך כל השהות שלנו!

עלינו למעלה ופגשנו את הכלב (בולדוג מכוער וידידותי להפליא וסקרנו את הדירה העשויה בטעם טוב. התארגנו בחדר, הוצאנו את הדברים מצידנית הקלקר למקרר ועשינו לנו ארוחת ערב קלה. ריאן היה חביב מאוד והציע לנו כמה דברים לעשות כמו גם התנצלות על כך שבונים ממש מעבר לקיר חדר השינה בית חדש מה שאומר שמחר בבוקר תהיה לנו השכמה.

אנחנו בתורנו הסברנו לריאן את עניין יום הכיפורים והוא שמח לעדכן שהבעלים של הבית הנבנה (שהוא גם אדריכל) גם הוא יהודי ולכן הבנאים לא יעבדו ביום שבת כמו גם ביום ראשון.

לאחר צפייה בטלוויזיה וטעינה של כל המצלמות התארגנו ללילה והלכנו לישון.

ארה"ב 2011 היום השביעי – 5.10

מאחר שאתמול בערב כבר עשינו את הסיור במורו-ביי שתוכנן לבוקר זה אנו אורזים ועוזבים את המוטל להמשך הנסיעה בכביש 1. הפעם אני נוהגת ונראה שזו הייתה בחירה מצוינת.

אנו נוסעים מעט ומנסים להגיע ל-Moonstone Beach אבל מתבלבלים בדרך. לא נורא אנחנו זוכים לראות בתים אמיתיים של עיירת חוף הממוקמים במרחק נגיעה מהים על גבי רכס גבעות הנושק לים. אנחנו חוזרים לכביש 1 וממשיכים בדרכנו. השעה כבר קרוב ל-10 בבוקר והראות על הכביש בסדר אך מאוד מוגבלת לכיוון הים. היום מעונן עם רוח וטפטופים. בחדשות בערב הקודם דיברו על סופת שלגים מוקדמת בהרי הסיירה ועל הנזק הנגרם לחקלאים (בעיקר בעלי הכרמים) כתוצאה מהגשם המוקדם והירידה הדרסטית בטמפרטורות.

אנו מחליטים לא להיכנס לשמורת San Simeon State Park למרות זכרונות הקמפינג הטובים שיש לי ממנה וממשיכים עד שמגיעים ל-Piedras Blancas Elephant Seals שם אנו יורדים שמאלה למגרש החניה ועוצרים. בכניסה למסלול ההליכה הקצר בכיוון דרום עומד מתנדב מבוגר שמסביר לנו שמה שאנו רואים הם גורים השוהים על חוף זה כ-3 חודשים בכדי 'לתפוס שמש' ולצמוח. בתקופה הזו הם אינם אוכלים אלא חיים מהשומן שלהם בעוד שהבוגרים כבר נדדו צפונה כדי לאכול. הודינו למתנדב רבות על המידע והלכנו להסתכל על היצורים האלה. אבא התלהב מחוסר הצורה שלהם ומהמפגש הראשון שלו עם פילי ים. הפילים עצמם שוכבים כמו שקים על החוף (זכויות יוצרים לתיאור שייכות לאבא) ואינם עושים הרבה. מדי פעם אחד מהם עושה דרכו לתוך האוקיינוס או יוצא ממנו (משתמשים באוקיינוס בכדי להתקרר). חוץ מזה לא הייתה הרבה פעילות.

חזרנו לאוטו ואכלנו ארוחת עשר כששחף עומד לנו על מכסה המנוע ובאיזשהו שלב מחרבן לנו עליו ללא כל התחשבות! רק ע"י הפעלת המגבים ויציאה מהאוטו הצלחנו להעיף אותו ואבא מיד שטף את מכסה המנוע עם המים שהיו לנו במכונית.

סיימנו לאכול ויצאנו ממגרש החניה כשהכיוון צפונה ואנו פתוחים למה שיזדמן בדרכנו אך איננו לחוצים לראות משהו ספציפי.

לאחר זמן מה הגענו לחלק העקלקל של הכביש ואבא ראה בפעם הראשונה את הנוף בזכותו כביש זה מפורסם. העננים התפזרו והייתה לנו שמש נפלאה וכך המשכנו לסוע במשך כשעתיים. אבא עדיין לא מתורגל במרחקים של ארה"ב וחשב שתוך חצי שעה העיקולים ייגמרו, לא כך היה. 🙂

ירדנו לפארק של Limekiln אבל כשהגענו לחניה אבא ואני העדפנו לא לעשות את המסלול. בפארק Julia Pfeiffer לא נותר מקום בחניה ולכן ויתרנו. כשהגענו ל-Big Sur נאלצנו למלא דלק (מילאנו בערב הקודם אולם זהו המחסור, היחיד, של נסיעה בג'יפ). המחיר היה בסביבות ה-$6 לגלון – פי אחת וחצי ממה ששילמנו עד כה ולכן מילאנו רק באופן חלקי. המשכנו ליסוע ולהתפעל מהדרך עד שהגענו למונטריי.

הגענו למונטריי ולמוטל המוזמן שלנו (מוטל 6, כמובן) בסביבות השעה 14:00 ונרשמנו בקבלה אך החדר עוד לא היה מוכן. מכיוון שכך חזרנו למכונית וחזרנו מעט בחזרה למסעדה של Denny's המרוחקת כמה מאות מטרים מהמוטל בצידו השני של הרחוב. מגרש החניה כמו גם המסעדה היו די נטושים ואבא קצת חשש משני חבר'ה צעירים שהסתובבו חסרי מעש במגרש החניה. בשל כך ניסינו לתפוס מקום במסעדה המשקיף על היציאה ממגרש החניה.

הארוחה בדני'ס נחמדה אך אינה מיוחדת. המנות היו גדולות ומשביעות אך אנו כבר מתגעגעים ל'אוכל אמיתי'. אבא לקח שוב אומלט עם ירקות וגבינה והיה מרוצה ואני אכלתי שניצל וצ'יפס.

משכנו מעט את הארוחה בכדי לאפשר למוטל לסיים את הכנת החדר שלנו וחזרנו אל המוטל בסביבות השעה 15:30. החדר אותו היקצו לנו עדיין לא היה מוכן וביקשנו וקיבלנו חדר אחר עם חניה צמודה. החננו את הרכב צמוד לחדר והוצאנו את הדברים. אבא לא היה מעוניין ללכת לאקווריום של מונטריי (שמבחינתנו היה תמיד בסימן שאלה) והחלטנו לנוח מעט במלון ולהנות מקצת שקט.

הערב עבר בנעימים עם ארוחה מקניות הסופר שלנו, קריאה וצפייה בטלוויזיה. הצלחתי להוריד את כל התמונות מהמצלמות למחשב אך נראה שדיסק הגיבוי החיצוני שלי שבק חיים. 🙁

הנה תמונות מהיום: