ארה"ב 2011 היום הארבעה-עשר – 12.10

התחלנו את הבוקר ללא לחץ והתארגנו לקראת היום האחרון שלנו בחוף המערבי. לשמחתנו בעלי הבית השאיר גם שתי עוגות שמרים נחמדות אותן ארזנו כתחליפים לסנדוויצ'ים מכיוון שנותרנו ללא לחם ולא היה טעם לקנות לחם אותו נאלץ לזרוק משיקולי מקום באריזה.

היום הזה מורכב משני חלקים – טיול טבע ב-Valley of Fire וקניות שלא ממש עשינו עד עכשיו ושלא יהיה לנו זמן לעשות בניו-יורק.

הדרך לעמק האש לוקחת כשעה של נסיעה שבתחילתה אנו רואים מרחוק ובאור יום מלונות שלא ראינו אתמול:
101211_2348 101211_2347
לא בדיוק מראה משובב נפש, המשך הדרך כולל מראה של איזורי תעשיה ואז גבעות צחיחות ומשעממות משני הצדדים. לא נורא- עברנו נסיעות משעממות מאלה.

הכניסה לכיוון השמורה עוברת בין צמחיה נמוכה שחלקה פורחת ומרחוק מתחילים להבחין בגבעות היוצאות מן השטח המישורי:
101211_2350 101211_2351 101211_2354  101211_2356101211_2355

 

בכניסה לפארק אנו משלמים כמה דולרים (נדמה לי $10) בבותקה וממשיכים לתוך הפארק. זהו פארק מדינה ולכן לא מקבלים מפה בכניסה. אנו מספיקים מתוכננים מראש שיש מפה בקלסר שהדפסתי מהאינטרנט לפני שיצאנו מישראל. כמה תמונות מהדרך בתוך הפארק:
101211_2358 101211_2357

הפארק עצמו מעניין מאוד ואינו דורש כושר – פלוס רציני עבורי. אנו נוסעים לנקודות התצפית השונות כשאנו מתחילים בנקודת תצפית על הכוורות Beehives המצויות בשפע בפארק זה.
101211_2359 101211_2360 101211_2361 101211_2362 101211_2363 101211_2364

לאחר הצילומים אנו ממשיכים בדרך ומחליטים לפנות ל-Atlatl Rock שם אנו גם מטפסים למרפסת התצפית שם ניתן לראות את הפטרוגליפים בני אלפי השנים שצוירו ע"י האינדיאנים. פירושם לא ידוע. 🙁 בעוד שהעליה למרפסת עברה באופן חלק הרי שהירידה הייתה מעט קשה יותר. המדרגות עשויות משטח ברזל מחורר בחורים גדולים ופחד הגבהים שלי בחיבור ליכולת לראות לאן אני 'יכולה' ליפול גרם לי להצמד למעקה ולרדת לאט לאט. בסופו של דבר הגעתי בשלום למטה והמשכנו מעט לצלם מסביב.
101211_2365 101211_2379 101211_2378 101211_2377 101211_2376 101211_2375 101211_2374 101211_2370 101211_2369 101211_2367 101211_2366 101211_2413 101211_2383 101211_2413

הדרך הובילה אותנו למרכז המבקרים שלא היה מרשים במיוחד והכיל די הרבה פוחלצים של החיות שמאכלסות את הפארק:
OLYMPUS DIGITAL CAMERA OLYMPUS DIGITAL CAMERAOLYMPUS DIGITAL CAMERA

הנקודה הבאה אליה נסענו הייתה Rainbow Vista או 'תצפית הקשת':
101211_2398 101211_2397 101211_2394 101211_2399 101211_2401 101211_2407 101211_2408 101211_2410 101211_2411 101211_2412

המראה מאוד מרשים ונותן פרספקטיבה מעניינת על גודל הפארק (מצאו את המכונית בתמונה למעלה עם שלט התנועה החתוך מצד ימין).

מכיוון שעוד היה מוקדם והטיסה שלנו קרוב לעשר בלילה חשבנו לעבור בעוד כמה נקודות בפארק אך לאחר שחזרנו מתצפית הקשת טעינו בפנייה ומצאנו את עצמנו חזרה בכניסה ממנה הגענו מוקדם יותר. מכיוון שכך החלטנו להמשיך ולחזור ללאס וגאס ולהקדיש מעט יותר זמן לשופינג.

הדרך ללאס וגאס שוב לוקחת כשעה ולאחר מעט מאוד התברברות אנו מגיעים לאאוטלט הצפוני (התכנון היה להגיע לדרומי) שם יש לנו בעיה קטנה במציאת חניה ופורץ ויכוח ביני לבין אבא. במבט לאחור ברור לי שמדובר בעייפות מצטברת של שנינו ומתח שלי כאחראית אדמיניסטרציות שהיום יעבור בשלום ונגיע בזמן לטיסה. המשבר נפתר כאשר אבא עובר למושב הנהג ובדיוק מתפנה מקום חניה.

אנו מסתובבים וקונים כמה דברים לנועם וענר והשלמות שונות. לסיום אנו נכנסים ל-Starbucks שם אני מזמינה לנו אייס קפאים ומראה לאבא את כל מכשירי האייפון והאייפד שנמצאים בשימוש בבית הקפה הקטן הזה. לאחר עוד הסתובבות של כחצי שעה להבטיח לעצמנו שאין משהו שגורם לנו הרגשת פספוס אנחנו יוצאים למכונית ואני מכניסה לג'יפיאסית את המטרה הבאה שלנו – Bed Bath and Beyond!

הג'יפיאסית מוצאת לנו Bed Bath and Beyond קרוב ומכוונת אותנו לשם ללא בעיה ואני מתחילה בשופינג רציני. לאחר כשעה אנו יוצאים משם עם כמה סטים של מגבות (גם גוף וגם מגבות ענק שנקראות bath sheet) ועוד כמה מגבות פנים ואיזה מחזיק סקוטשברייט לכיור הכל במחיר של $80 בלבד. בעיני אבא מצא חן הרעיון וכשאנו יוצאים מהחנות הוא רוצה למצוא בעזרת הג'יפיאסית חנות של Ross Dress for Less. אנחנו שמים את השקיות במכונית ואני רואה מזווית העין שבמתחם זה יש גם את החנות המבוקשת. כמובן שמיד הלכנו לשם ועשינו עוד קניות כשהפעם קנינו גם שני צ'ימידנים גדולים אליהם נוכל להכניס את כל הציוד שלנו.

לאחר השלמת הקניות החלטנו למצוא סופר קרוב ולנסות למצוא משהו חמים לאכול. הג'יפיאסית עוזרת לנו גם בזה ואנו מגיעים למרכז קניות בשכונה חדשה שבה הכבישים עוד לא הושלמו ומוצאים סופר ומשהו לאכול.

לאחר השלמת קנייה קטנה זו אני מחליטה שנואכל באוטו כשי שאתפנה בהקדם לאריזה המחודשת של התיקים שלנו. אנחנו מחליטים לחזור למרכז הקניות הקודם שהרגיש ידידותי יותר ואבא מחליט שהוא רוצה לבקר בהוםדיפו לראות אם יש להם מותח תיל. אנו חונים ואני מתחילה לארוז בעוד שאבא הולך לברר. תוך כ-45 דקות הכל ארוז מחדש כשיש אפילו שקית מאורגנת של מה שנזרוק (סוכרזית, כלים חד פעמיים וכו'). לצערו של אבא לא היה לחנות מותח תיל למרות שהציעו להביא אחד למחרת. אנחנו מוכנים ומבצעים בדיקה נוספת שלכל אחד יש את המסמכים והכרטיסים אצלו.

השעה כבר קרוב לשבע בערב ונותר לנו רק למלא דלק ולהחזיר את הרכב אבל אני לחוצה שהחזרת הרכב לא תתעכב, שלא יהיה עיכוב בבידוק הביטחוני וכולי.. הג'יפיאסית מוצאת לנו תחנת דלק קרובה שם אנו ממלאים במהירות דלק ונוסעים להחזרת הרכב בשדה התעופה. החזרת הרכב הולכת בקלות אף כי הפרידה מהג'יפ שלנו צובטת את ליבנו.

עם כל החפצים שלנו אנו הולכים למקום בו נוכל לעלות על השאטל לשדה התעופה. לאחר כמה דקות מגיע אוטובוס בסיסי שמתמלא במהירות ולוקחת אותנו לשדה התעופה – מרחק נסיעה של כ-20 דקות כולל מחלפים ורמזורים.

אנו עושים צ'ק אין ומוסרים את התיקים הגדולים שלנו ועוברים בידוק בטחוני אמריקאי רגיל שכולל הורדת נעליים. לאחר כל הפרוצדורות אנו לוקחים רכבת פנימית לטרמינל אחר ממנו תצא הטיסה שלנו. אנו מחכים כשעה וחצי ואז עולים על המטוס לטיסת לילה לחוף המזרחי.

 

ארה"ב 2011 היום השלושה-עשר – 11.10

היום הזה הוא יום קל יותר מאתמול למרות שאנו עדיין מתוכננים לגמוע מרחק של כמאתיים מייל (כ-320 ק"מ).

הבוקר נפתח בתרגולת הרגילה של אריזה קלה, אבא שוב היה אמון על הסנדביצ'ים, קצת קפה (ממים חמים בברז) ויציאה לנקודת העניין הראשונה של היום. הנסיעה היא נסיעה של כ-20 דקות ל'עיירת הרפאים' Calico. מדובר בעיירת כורים שהתקיימה מספר שנים בלבד ומהווה את נקודת 'המערב הפרוע' היחידה במסע שלנו.

הנסיעה עוברת ללא תקלות כשהג'יפיאסית מכוונת אותנו בדיוק רב לכניסה לעיירה. השעה תשע וכמה דקות והמקום נראה שומם לחלוטין. אין קופה בכניסה אך יש אפשרות לתרומה ואנו תורמים $10 (עבור שנינו) מכיוון שרשום לי שכניסה אמורה לעלות 6$ לאדם. אנו מסתובבים ומצלמים ועוקבים אחרי השלטים המובילים לתחנת הרכבת.

בתחנת הרכבת אנו רוכשים כרטיסי נסיעה (אם אינני טועה $15 לאדם) ושתי דקות לאחר מכן מגיעה הרכבת לאסף אותנו. אנו הנוסעים היחידה ברכבת הקטנה הזו שאומנם נראית ותיקה אך יכולה להיות העתק. כשאנו עולים לרכבת אנו שומעים משפחה ישראלית (לא ממש יצא לנו עד כה להיתקל בישראלים).

הנסיעה ברכבת אורכת כ-25 דקות ובמהלכה מקבלים הסברים על העיירה וההיסטוריה שלה כך שמבחינתנו הגם שהנסיעה לא הייתה מרגשת במיוחד היה לה ערך מוסף. בין השאר למדנו על החיים הקצרים של העיירה, על כמות הכסף שנכרתה ומה השווי שלה בימינו ועל קשיי החיים של הכורים ומשפחותיהם שבין השאר נאלצו להתמודד עם תנאים מדבריים (אנחנו במרחק אווירי של כ-70 ק"מ מגבול קליפורניה/נבדה ומרגישים כמו בהרי אילת מבחינת צבעי הרקע והמרחבים המדבריים הפתוחים המקיפים אותנו).

לאחר הנסיעה ברכבת המשכנו לסייר והגענו למקום בו ניתן להיכנס לאחד מהמכרות מהתקופה ההיא. כמובן שכניסה כרוכה בתשלום נוסף אך אם כבר הגענו עד פה לא נרד לבטן האדמה?
הסיור נחמד (לא מומלץ לקלסטרופובים) ואבא נהנה לראות מכשירים מפעם הפועלים על מים ולא על חשמל.

בסיום הסיור יוצאים מנקודה אחרת ומשם המשכנו את הסיור שלנו בעיירה.  כנראה מכיוון שאנו מטיילים מחוץ לתקופה העיירה אכן נראתה כמו עיירת רפאים כשראינו אולי 50 איש מטיילים בה בסה"כ. הצוות עושה את עבודתו אך אינו נעים במיוחד או מנדב מידע או חיוכים.
אחד הדברים האחרונים שעשינו היה לקחת פני ולהדפיס עליו את סימון העיירה כשי שיהיה לנו למזכרת.

הנה מבחר תמונות (ללא סדר מסוים):
101111_2414 101111_2415 101111_2416 101111_2417 101111_2418 101111_2427 101111_2426 101111_2425 101111_2424 101111_2423 101111_2422 101111_2421 101111_2420 101111_2419 101111_2428 101111_2429 101111_2430 101111_2431 101111_2432 101111_2433 101111_2434 101111_2435 101111_2436 101111_2446 101111_2445 101111_2444 101111_2443 101111_2442 101111_2441 101111_2440 101111_2439 101111_2437 101111_2447 101111_2449 101111_2450 101111_2451 101111_2452 101111_2453 101111_2454 101111_2455 101111_2456 101111_2466 101111_2463 101111_2462 101111_2461 101111_2460 101111_2459 101111_2458 101111_2457

 

יצאנו מ-Calico ופנינו מועדות להפתעה שהכנתי לאבא – דיינר אמריקאי שיהווה את נקודת הבראנץ' שלנו.
הנסיעה מ-Calico ל-Peggy Sue's 50s Diner  לקחה לנו 10 דקות כולל המתנה ברמזור קצר מתחת למחלף. ב-Peggy Sue's  לא היה מקום בחדר הראשון (שמכיל פינות ישיבה ואת דלפק ההגשה) והמשכנו לחדר השני שנראה גדול ומרווח יותר. גם פה היו אנשים אך לא המונים. המלצרית (לבושה בבגדי התקופה ובצבעי התקופה) לקחה את ההזמנה שלנו והייתה מאוד נחמדה. התפריט מכיל מספר עמודים שחלקם גם מוקדשים לחידון טריוויה שעיקרו תרבות הפופ של שנות ה-40' עד שנות ה-60' של המאה שעברה.

האווירה נהדרת וידידותית, העיצוב כולו אומר 'אמריקנה' ואף שקיסמו של המקום היה אבוד כשמדובר באבא הרי שהאוכל היה בסדר גמור כך שגם הוא יצא מרוצה. הנה מספר תמונות מהמקום (שימו לב, הכדור היפה בצלוחית ליד הפנקייק שלי אינו גלידה כי אם חמאה!):
USA2011_111011_2259 USA2011_111011_2258USA2011_111011_2269 USA2011_111011_2268USA2011_111011_2260 USA2011_111011_2261USA2011_111011_2266USA2011_111011_2262

לאחר ארוחה משביעה ונעימה במהלכה נהנית משיחה שנערכה בשולחן מאחורינו בין שלושה גברים בשנות השישים לחייהם סביב הסדרה NCIS החביבה עלי יצאנו לאוטו ולהמשך היום שלנו. היעד הבא שלנו הוא מעבר בשמורת Mojave (מבוטא מו-חא-בה) אך מכיוון שאיננו נמצאים בלחץ אנו מחליטים לנסוע מעט בעקבות השלטים המכוונים אותנו לכביש 66 ההיסטורי. אנו עולים על הכביש ומדי פעם רואים בתים שאינם מתוחזקים מצדדיו. ישנה גם מסילת רכבת עליה עוברות רכבות מסע ארוכות מאוד. אבא מחליט להיכנס לאיזו חצר מלא בצמיגים ומיני גרוטאות כדי לנסות ולמצוא גלגלים/צמיגים לפרוייקט שחזור המתחחת שלו.

בעל המקום, כמובן, מעט תמהוני ומסתובב איתנו במשך כשעה כשהוא מראה לנו קונטיינר אחר קונטיינר של גלגלים וצמיגים כמו גם אוצרות אחרים הנמצאים ברשותו. בסופו של דבר אני מצליחה לנתק את אבא מהמקום לאחר שהתברר לו שהסיכוי שנמצא את הגביע הקדוש שלו קלוש. אני נוהגת חזרה לכביש החדש (שבעתי מהרפתקאות על כביד 66) לכיוון השמורה.

בשמורה עצמה אנו משתמשים בשירותים במרכז המבקרים אך ככל הנראה העייפות המצטברת של הטיול גורמת לנו לוותר על כמיסה למרכז המבקרים עצמו ואנו מחליטים להמשיך בנסיעה דרך השמורה לכיוון לאס וגאס כאשר אם נראה משהו מעניין נעצור בשבילו. השמורה מאוד אחרת מהפארקים שראינו ואיננו מוצאים איזה נקודת עניין או הכוונה המושכת את תשומת ליבנו לפיכך אנו ממשיכים בנסיעה לעבר נקודת הלינה שלנו בוגאס. מספר תמונות מכביש 66 ומהשמורה: USA2011_111011_2270 USA2011_111011_2283 USA2011_111011_2288 USA2011_111011_2294 USA2011_111011_2292 USA2011_111011_2295 USA2011_111011_2272 USA2011_111011_2271 USA2011_111011_2280 USA2011_111011_2279 USA2011_111011_2275

לאחר נסיעה של כשעתיים אנו מגיעים ללאס וגאס ולמקום הלינה שלנו בה. כשהתחלתי לתכנן את הנסיעה שלנו הסתבר לי שבאותו זמן נערך בלאס וגאס כנס גדול של רופאי שיניים. כשמדובר בלאס וגאס משמעותו לש כנס גדול היא כ-30,000 משתתפים ועלייה משמעותית במחיר המלונות. לפיכך לאחר מעט חיפושים מצאתי את ביתן האורחים של אריק דרך www.airbnb.com במחיר של $84 דולר ללילה. הגענו למקום (תודות לג'יפיאסית שתפקדה להפליא) והרמתי טלפון לאריק שיצא מבית סמוך והכניס אותנו לביתן ותדרך אותנו בכל הנחוץ. המקום היה נהדר והנה תמונות להראות למה הכוונה:
101111_2473 101111_2472 101111_2470 101111_2469 101111_2468 101111_2467

מכיוון שהיינו עייפים והכוונה הייתה להסתובב בסטריפ בלילה כשקריר יותר הלכנו לישון צהריים מאוחרים.

כשהתעוררנו התארגנו, אבא אפילו עשה שימוש במגהץ כדי לישר את החולצה החגיגית שלו ויצאנו למרכז הסטריפ לנסות ולהנות ממופעי החינם השונים. הנהיגה הייתה קלה עד הכניסה לסטריפ עצמו שם העומס האורות והרעש מלחיצים. בסופו של דבר נכנסו לחניה של Ceaser Palace – מדובר בחניה ענקית (לא לקחנו את שירותי החניה בתשלום) ובכל זאת לקח לנו זמן למצוא מקום. כמובן שהתרכזתי וניסיתי לזכור כמה שיותר פרטים בנוגע למיקום החניה שלנו (לקח שנלמד מהנסיעה עם נטע בארה"ב שעליי עוד להעלות על הכתב).

לאחר הסתבכות קטנה ביציאה מהחניה ברגל (15 דקות הליכה לפחות) הלכו עוד כרבע שעה עד שהגענו להר הגעש של מלון Mirage מכיוון שהיה קרוב לשעת המופע עמדנו וחיכינו. המופע בהחלט מוקע ומרשים ו'מראה' התפרצות הר געש באי טרופי כולל הסאונד של האי (בעלי חיים ומוזיקה שבטית) לפני ההתפרצות
תמונות מהמופע (לאו דווקא על פי סדר ההתרחשויות):101111_2474  101111_2478 101111_2477101111_2490 101111_2531 101111_2530 101111_2528 101111_2527 101111_2526 101111_2524 101111_2523 101111_2522 101111_2521 101111_2520 101111_2519 101111_2518 101111_2516 101111_2513 101111_2512 101111_2511 101111_2510 101111_2509 101111_2508 101111_2507 101111_2506 101111_2505 101111_2503 101111_2502 101111_2501 101111_2500 101111_2499 101111_2497 101111_2496 101111_2491 101111_2529 101111_2528101111_2517

לאחר סיום המופע המשכנו על אותה המדרכה לכיוון הבלג'יו (מופע המזרקות מומלץ) אולם בדרך נתקלנו בקהל הממתין להופעת הפיראטים של מלון Treasure Island מכיוון שכך הצטרפנו למחכים וחיכינו חצי שעה לתחילת המופע. במהלך כל הזמן הזה מגיעים עוד ועוד אנשים לרחבה הצופה 'למפרץ' של המלון כולל קבוצות טיולים מאורגנים (כנראה יפנים), ואנשים אם ילדים קטנים בעגלות. המופע התחיל בשעה 20:30 ושנינו לא באמת נהנינו ממנו. אני עמדתי במקום גבוה יותר מתוך רצון לצלם ואבא ניסה להתקרב לאקשן. בסופו של דבר שנינו הסכמנו שלראות בחורות ובחורים חצי עירומים (בעיקר הבחורות, כמובן) אינו מדבר אלינו.

מבחר תמונות:
101111_2624 101111_2616 101111_2545 101111_2604 101111_2610 101111_2611 101111_2613 101111_2617 101111_2620 101111_2600 101111_2587 101111_2586 101111_2569 101111_2562 101111_2558 101111_2557 101111_2556 101111_2545 101111_2540 101111_2536 101111_2625 101111_2628 101111_2629

השעה הייתה כבר אחרי 21:00 והחלטנו שנחצה את הרחוב למלון Venetian שם נהמר מעט (הכל בכספו של אבא). בדרך מעבר לכביש יש מדרגות או מעלית שמעלות אותך על גשר הולכי רגל איתו אתה מגיע לכניסה למלון ושם אתה יכול לרדת קומה אחת. הנה כמה תמונות של הסטריפ מהגשר:
101111_2630 101111_2632 101111_2634 101111_2635 101111_2636

לאח שמצאנו את המכונות והבנו איך לשחק כל אחד מאיתנו מצא מכונה ושיחק עד שנגמר הכסף. היה לא ממש מלהיב אבל לפחות לא יצאנו מופסדים בגדול אלא בסכום שהוגדר מראש. מה שכן, השירותים מאוד, מאוד מומלצים!

יצאנו מהמלון ועשינו דרכנו אל המכונית – נראה שהדרך הייתה הרבה יותר ארוכה בדרך חזרה. ניסינו גם לקצר על ידי מעבר דרך מלון Ceaser אבל חוץ מלראות את החנויות בפורום (לא נפלתי) ואת הקזינו של Ceaser הצלחנו גם להתבלבל כמה פעמים. בסופו של דבר הגענו, עם אנחת רווחה, לרכב ועשינו דרכנו לבית שלנו ללילה זה. שמחנו להגיע ולהתארגן לשינה – אחרי הכל היה לנו יום ארוך. לפני השינה ארזנו מחדש את התיק הגדול שהרי מחר הוא יומנו האחרון בחוף המערבי ואני 'תופסים' טיסה בערב לניו-יורק.

ארה"ב 2011 היום השנים-עשר – 10.10

התעוררנו מוקדם – כתמיד, ומכיוון שלפנינו יום ארוך התארגנו בזריזות ויצאנו מהמוטל בשעה 8:30 בדרך ל-Sequoia & Kings Canyon National Park. התוכנית להיום מאוד שאפתנית מכיוון שלפי גוגל מפס מדובר בלמעלה מ-7 שעות הגה וזה ללא הבאה בחשבון של זמן הביקור בפארק והפסקות שונות. הדרך הולכת לנו בצורה חלקה וללא אירועים מיוחדים ואנו נכנסים לפארק Kings Canyon דרך כביש 180. למרות שהנסיעה הלכה בצורה חלקה הכניסה לתוך הפארק כמובן מאטה אותנו מאוד, גם בשל מהירות הנסיעה המותרת וגם בשל תנאי השטח ההרריים. גם אני וגם אבא מרוצים מאוד מהבחירה בג'יפ שמוכיחה את עצמה והופכת את הנסיעה עצמה לחלקה ונעימה יותר. אנו עוצרים לצלם בנקודות תצפית לאורך הדרך:
אבא בכניסה ל-Sequoiaאבא עם שלט הכניסה לפארק סקויה
אנו מגיעים לכניסה לפארק, משלמים $20 דולר ומקבלים מפה וידיעון של הפארק. לאחר הכניסה אנו פונים, על פי שלטי ההכוונה, לחורשת הגנרל גרנט General Grant Grove. החניה מאוד מסודרת כולל מקומות חניה לאוטובוסים ואנחנו רואים גם עבודות שמבוצעות בקרבת החורשה כאשר המשאיות מביאות איתן את החומרים. אנו יורדים מהמכונית והולכים מספר דקות עד שאנו מגיעים לעץ הסקויה המכונה הגנרל גרנט. הנה מספר תמונות:
(מפת הכבישים בפארק בקובץ PDF http://www.nps.gov/seki/planyourvisit/upload/SEKImap3_DrivingMap-2.pdf) לאחר הביקור המרשים אצל עץ חג המולד של האומה אנו חוזרים על עקבותינו לצומת ובוחרים את הפנייה לתחנת הריינג'רים ב-Grant Grove Village. במרכז המבקרים אנו מנצלים את השירותים ובודקים את המרצ'נדייז. כמעט קנינו לאמא קפוצ'ון פליס עם זיהוי הפארק ברקמה אבל ידענו שנבעט חזרה החוצה מהבית ברגע שנגיש לה מתנה כזו אז ויתרנו. 🙂 במרכז המבקרים אנחנו גם קונים קפה (לא רע) ומחליטים שלא נילחץ כדי לבקר במערה בפארק ונראה איך הולך לנו מבחינת זמנים כשאנו לוקחים בחשבון שנרצה לצאת מהפארק באור יום. השעה כבר קרובה ל-12 והסיור במערה מחייב קניית כרטיס במרכז המבקרים אחר פלוס נסיעה של כשעה וחצי לתחילת השביל למערה כשהסיור האחרון יוצא ב-2 החלטנו לוותר מראש ולהמשיך את הסיור בפארק לפי נוחותנו. אנו חוזרים למכונית וממשיכים בנסיעה תוך כדי עצירה בנקודות תצפית:

אנו ממשיכים בדרכנו כשהכיוון הכללי הוא היציאה מהפארק לכביש 198. בדרך אנחנו נהנים מהנוף ההררי כאשר בצידי הדרך בינות לעצים רואים פיסות קרקע מכוסות שלג – כנראה מסופת השלגים עליה שמענו כשהיינו ב-Roaring Camp. מזג האוויר שמשי אבל מכיוון שאנו נמצאים בגובה רב אנו לובשים סווטשרטים. אנו מגיעים ל-General Sherman אולם מפספסים את הכניסה לחניה ומגיעים לחניה נמוכה יותר המשמשת נכים. אנו משתמשים בחניה זו לסיבוב פרסה ועולים חזרה לחניה הנכונה. השביל לעץ הגדול בעולם אינו ארוך – (כחצי מייל) והוא משופע בכיוונו ומשופע גם באנשים. האנשים שעולים בחזרה נראים מתאמצים ואנחנו כבר מתכוננים נפשית למה שצפוי לנו בדרך חזרה. העץ בהחלט מרשים מאוד וכשאנו מגיעים לתחתיתו יש התרגשות רבה – מטיילים הבחינו בדוב! יש לפחות קבוצה מאורגנת אחת של תיירים גרמנים שנוטים קצת לעשות רעש וכולם מעירים להם בעדינות. הנה מעט תמונות של הגנרל שרמן וסביבתו:
 

לאחר צילומי הסטודיו של הדב שנגמרו מכיוון שהוא החליט שנמאס לו אנו משלימים את הקפת הגנרל
ומתחילים את הדרך התלולה לחניון. מעט אחרי שאנו מתחילים לעלות (ותודה לאל שיש פינות ישיבה מתוכננות עבור בעלי הכושר הנמוך, כמוני) אנו נתקלים במהומה – מסתבר שהדוב החליט להמשיך בחיפושי האוכל מעבר לשביל הולכי הרגל. כולם מפנים לו מעבר והוא עובר את השביל בריצה קלה במרחק של לא יותר משלושה מטר מהנקודה בה אנו עומדים! כמובן שהזדמנות כזו מחייבת צילומים נוספים במיוחד שכעת מדבר כמעט בצילומי תקריב. 😉

לאחר ההתרגשות והצילומים אנחנו ממשיכים בעליה לחניה במצב רוח מרומם – לא לכולם יש את המזל לצלם דוב מקרוב כל-כך! בהגיענו לחניה אנחנו פוגשים זוג שמתכוון לרדת בשביל עם כלב (אסור בשביל זה) ומתריעים בפניהם שיש דוב על השביל ושרצוי לא לקחת את הכלב איתם. אנו מנשנשים באוטו וממשיכים בנסיעה כשאנו חושבים לטייל ב-Tunnel Log – גזע עץ סקויה דרכו ניתן לעבור עם מכונית. אנו מפספסים את הפנייה לגזע (אבא לא היה מרוכז בניווט) ומכיוון שאין אפשרות לעשות סיבוב פרסה ממשיכים עם הדרך בתקווה למצוא מקום לסיבוב פרסה או לראות משהו נוסף מעניין על הדרך. כמה דקות אחרי פספוס הפנייה אנו נתקלים בפקק. מסתבר שמדובר בעבודות בכביש ויש לחכות בשעה שהרכבים המגיעים מהכיוון השני עולים בנתיב היחיד שפתוח. אנו מחכים כארבעים דקות כשאנחנו עומדים בתחילת הפקק ומאחורינו לאט לאט מצטברות עוד ועוד מכוניות. לאחר כארבעים דקות ולאחר שהמכוניות מהצד השני סוף-סוף עברו אותנו הרכב הנווט מסתובב ובה להוביל את השיירה שלנו בירידה המקבילה לעבודות בכביש. מדובר בכביש עקלתון שנראה שמרחיבים אותו ומוסיפים לו מעקה. בעוד שאבא מתפעל מהעבודות ואני מציצה בהן אנו עושים את דרכנו בזהירות רבה למטה במהירות של כ-10 מייל לשעה. הנה מבחר תמונות שצולמו על ידי אבא:

כל עניין ה'פקק' והירידה במקביל לעבודות בכביש לקח לנו מעל שעה ומכיוון שהיה מדובר בסביבות השעה ארבע אחה"צ החלטנו שנמשיך ישירות ליציאה מהפארק כשאנו לוקחים בחשבון שאחרי שנצא מהפארק יוותרו לנו עוד כארבע וחצי שעות נסיעה עד למוטל שלנו ב-Barstow. הירידות קשות ואנחנו שוב שמחים שלקחנו ג'יפ ושלמדנו בכביש 1  איך להעביר אותו למצב הילוכים ידני. מכיוון שאני מעולם לא נסעתי בירידות של סדום או משהו דומה לכך קיבלתי אישור מאבא שמדובר בדרך מאוד קשה ושאני נוהגת בסדר גמור. (יאיי!) בנקודת היציאה מהפארק יצאנו שוב מהאוטו לצילומים ולמתיחת רגליים לפני הנסיעה הארוכה אנחנו חושבים שאבא מוכיח שיש לנו שורשים אינדיאניים ומכאן שמגיעה לנו זכות על אדמות ארה"ב וכמובן אזרחות אמריקאית. 😀

למרות שבאופן רשמי יצאנו מהפארק הרי שהכביש המשיך להיות הררי. לאחר כשלושת רבע שעה הגענו ל'עיירה' Three Rivers – נראה שמדובר בעיקר בבתי הארחה הפזורים לאורח הכביש ומציעים מקום לינה למבקרים בפארק. יש גם בתים פרטיים שנראים מאוד נחמד אך גם אני וגם אבא הסכמנו שהמיקום אינו מתאים לנו.

לאחר שסוף-סוף הצטרפנו לכביש הראשי יותר נתנו לג'יפיאסית לכוון אותנו למלון שלנו ב-Barstow fatbh כשאני ממשיכה לנהוג ואבא ממשיך להתפעל מהשטחים הפתוחים הנרחבים על פניהם אנו חולפים. הנה מקבץ תמונות מהדרך:

הדרך ארוכה היא ורבה ולאחר כשעתיים אנו מטפסים על הרים צחיחים בנוף שמזכיר מאוד את מדבר יהודה. יש מעט מאוד תחנות רדיו ואני ואבא מדברים כשאבא גם מעלה זכרונות ומספרים סיפורים מנערותו. כבר חושך והדרך ממשיכה וממשיכה. יש הרבה משאיות (רובן מאק) ולמרות שהנסיעה קלה היא משעממת. מדי פעם הג'יפיאסית מעדכנת את זמן ההגעה הצפוי שלנו מה שקצת מעורר אותנו לחיים.

הכניסה ל-Barstow אינה מרשימה למרות שמרגישים את השינוי אחרי הכביש הדי שומם בו נסענו במספר השעות האחרונות. שוב הג'יפיאסית מובילה אותנו היטב אך אנו מפספסים את השילוט של המוטל ומסתובבים עוד מספר דקות עד להגעה ל- Motel 6 Barstow.

המוטל מתוחזק היטב ואנחנו די הרוגים מעייפות. אנו עושים צ'ק אין (כולל רכישת גישה לווי-פיי) והולכים לחדר. השעה כבר שמונה וחצי מה שאומר שנסענו וחווינו במשך 12 שעות (ואני נהגתי מרחק של כ-350 מייל שהם כ-560 ק"מ). שנינו מסכימים שאנחנו עייפים מכדי לצאת לאכול (המוטל יושב בסביבה עשירה בחנויות שונות ומסעדות) ואני מזמינה פיצה באינטרנט.

כשאנחנו פותחים את הטלוויזיה (ניחוש אחד מי בדר"כ פותח את הטלוויזיה) רואים שהקליטה ממש גרועה. אני הולכת לקבלה שם המנהלת שמשמשת גם כפקידת הקבלה מתנצלת ומבטיחה להגיע עוד כמה דקות לנסות לפתור את העניין. אני חוזרת לחדר ומגלה שאבא ראה טנדר עם גרר מעניין עליו ממש מחוץ לחדר שלנו מה שאומר שהוא כמובן היה חייב לצלם אותו

אנחנו מנצלים את השעה שכבר קרובה ל-9 בערב והפרש הזמנים (אנחנו אומנם בקצה המזרחי של קליפורניה אך ההפרש מול הארץ הוא עדיין 10 שעות) ומתקשרים לאמא שכמובן שמחה לשמוע שאנחנו שלמים ובריאים. בזמן השיחה מגיעה המנהלת הנחמדה  ומחליפה את כבל האנטנה של הטלוויזיה ובזאת נפתרות בעיותינו. כמה דקות אח"כ מגיעה גם הפיצה שלנו (דומינו'ס כמובן). לילה טוב!