היום הארבעה-עשר – 30.6.2009 – המשך כביש מס' 1 עד לוס אנג'לס

קמנו די מוקדם והתארגנו לצאת מהקמפינג.

יצאנו מהקמפינג והמשכנו לסוע על כביש 1. בתוכנית היום לעצור בנקודות תצפית, ולעבור בעיירות המפורסמות כמו סולבנג' כשבסוף היום אנו מתעתדות להגיע למלון בהוליווד.

הנסיעה הלכה בסדר גמור אף כי היא איטית – הכביש מעוקל ונראה שאחרי כל עיקול שני מתבצעות עבודות בכביש המאיטות מאוד את התנועה. לפני/אחרי כל צוות עבודות בכביש יש שילוט מסודר שמתריע כמו גם עובד שכל עיסוקו הכוונת התנועה וכולם נשמעים לו ושומרים על סדר מופתי. למרות שהנסיעה מעט מתישה ומתסכלת לא שמענו ולו צפירה לאורך כל הזמן על כביש 1.


היום השלושה-עשר – 29.6.2011 – מונטריי, כביש מס' 1 עד סן-סימיון

בעקבות סטטוס המצלמה גם מיום זה אין תמונות. 🙁

יצאנו בבוקר עם אוטו ארוז הכולל ציוד קמפינג לכיוון Monterey. עשינו עיקוף קטן שלקח אותנו בדרך מעט ארוכה יותר אך יפה לכיוון העיר כשבכוונתנו לבקר באקווריום המפורסם ומשם לסוע על כביש מס' 1 לאורך חוף האוקיינוס הפסיפי עד ללינת הלילה שלנו ב-San Simeon Sate Park (ולכן השאלת ציוד הקמפינג מאריאל וליאת).

הגענו למונטריי ומצאנו חניה מסודרת במרחק קצר יחסית מהאקווריום בבניין יעודי לחניה, בקומה העליונה ביותר שאינה מקורה. הלכנו לכיוון הטיילת והאקווריום אך האקווריום נראה מפוצץ באנשים, נטע הייתה עייפה ואני הייתי מצוברחת בגלל המצלמה. החלטנו לא להיכנס לאקווריום אך הסתובבנו לאורך Cannery Row ונכנסו לאחד מהקניונים שם נתקלנו בחנות של Hello Kitty שהייתה מרשימה במבחר שסיפקה אך גם במחירים. יצאנו בלא לקנות כלום והמשכנו להסתובב. 

מכיוון שהבוקר היה קשה לשתינו החלטנו להתפנק במילקשייק באחד מבתי הקפה הממלאים את הרחוב. הפור נפל על Nestle Toll House Cafe  – המילקשייק לא היה משהו ונטע התחילה להרגיש קצת לא 100%. החלטנו להמשיך בדרכנו.
יצאנו מהחניה וניווטנו בעזרת השילוט לדרך 17 המייל כשבדרך עצרתי והוצאתי מזומן מכספומט.

בכניסה לדרך 17 המייל שילמנו את הסכום הנדרש למכונית וקיבלנו מפה לדרך ולנקודות עניין בה. התחלנו ליסוע ולאחר כ-10 דקות ראינו התקהלות מכוניות בצד הדרך. ירדנו לחניה וראינו שמדובר במושבה של אריות ים שבעיקר ישנו. תיצפתנו כ-10 דקות אך מזג האוויר התחיל להשתנות והעננות גרמה להרגשת קור. כמוכן, לא הייתה לנו מצלמה לתעד את הרגע אז המשכנו ליסוע.

עשינו את כל דרך 17 המייל עד לנקודת היציאה והמשכנו פשוט ליסוע בכביש הקרוב ביותר לחוף וכך בעצם חקרנו את Carmel והתפעלנו מאורך החיים בעיירה זו. העיירה נראית מאוד שלוה ומטופחת ולבתים גם בכרמל וגם לאורך דרך 17 המייל בהחלט יש נופים יפים מאוד. אני חושבת שגם אני וגם נטע אהבו יותר את החוף הצפוני יותר של קליפורניה בו ביקרנו ביערות הרדווד.

המשכנו ליסוע על כביש אחד כשמטרתנו להגיע לאתר הקמפ שלנו בסן-סימיון בשעות האור כדי לאפשר לעצמנו התארגנות קלה יותר.

הכביש מתפתל ויש עליו עבודות כך שהנסיעה לוקחת זמן רב ונטע נרדמת. אני מנסה לעצור בכל נקודת תצפית שאני רואה אבל ללא המצלמה ועם נערה עייפה באוטו זה לא מי יודע מה כיף.

אנו מגיעות לסן סימיון ולפארק המדינה בו מוזמן לנו מקום בו נוכל להקים את אוהלנו ללילה ולאחר התרשמות ראשונית עושות אחורה פנה כדי להצטייד במכולת קרובה בכמה אביזרי בישול ומרכיבים לארוחת ערב.

לאחר קנייה קטנה ומוצלחת (סיר קטן שהיה חסר לנו + סכין חיתוך וכו') אנו יוצאות ומתכוונות לחזור לפארק ולהתחיל בהקמת האוהל וכו'. ביציאה מהחניה אני מצליחה לעלות על אדן מדרכה שאמור להפריד בין חניות (נראה שחשבתי שהיונדאי אקסנט שלנו הפכה לג'יפ) אך תודה לאל נראה שלא נגרם נזק למכונית. ההזדמנות לצחוק עלי מעירה את נטע ומצב הרוח של שתינו משתפר.

למרות שמיקום האוהל שלנו קרוב לשירותים האתר עצמו בעל אדמה קשה יותר מהאדמה בלאסן ואנו מרגישות את החסר באנשים נוספים שעוזרים להתארגן. אנו מקימות את האוהל (תוך עיקום המוטות) ומגלות שהכיסוי העליון של האוהל נעלם! זה אומר שלמעשה בתוך האוהל בכדי שלא יראו אותנו אנו צריכות להישאר בגובה הקרקע בערך. בשלב זה גם גילוי זה אינו טרגדיה וישר נכנס לפולקלור וסיפורי הטיול שלנו. נטע מכינה לנו ארוחת ערב נהדרת של פסטה ברוטב עגבניות עם הרבה שום ואנו נהנות ומדברות מעט בשעה שהחשיכה יורדת.

הקמפ בלילה מעט פחות סימפטי בגלל שיש מעט מאוד תאורה אז אני תמיד מתלווה לנטע לשירותים וגם שומרת עליה כשהיא בפנים. הטלפון הציבורי הקרוב קרוב מאוד לעמדת השומרים בכניסה לפארק ואנו הולכות ומתקשרות הביתה. 

לפני השינה אנו מספיקות להתפעל מהמוכנות של האמריקאים בקמפים לידנו שבאו עם עצים למדורה, עמדות ברביקיו, טלוויזיות וקונסולות משחק עם בטריות וציוד לחודש.

בלילה שומעים מהקמפ מה שנשמע כמו הים אבל יכול להיות גם מכוניות העוברות על כביש אחד הנמצא בין הפארק לבין האוקיינוס.


היום השנים-עשר – פאלו אלטו – 28.6.2009

היום הוא היום האחרון שלנו בפאלו -אלטו עם אריאל וליאת. מחר נצא לכיוון לוס אנג'לס על כביש אחד ואף כי נחזור לפאלו אלטו לפני החזרה לישראל הרי שאריאל, ליאת, עדי ונדב טסים מחרתיים לישראל.

ליאת הלכה לסידורים/עבודה ואריאל לקח את הילדים להחלקה על קרח בעיר סמוכה, שווה ביותר מכיוון שעלות כניסה לאדם כ-$8 (לכניסה ולא לשעה!).

באותו זמן אני ניסיתי לחפש פתרון לעניין המצלמה שלי (Canon XTi Rebel שנקנתה ביולי 2007 בניו-יורק). מצאתי חנות שמתקנת מצלמות בפאלו אלטו ונסעתי לנסות ולתקן את המצלמה. לאחר כמה סיבובים עד שמצאתי את המקום (קרוב לתחנת הרכבת, מסתבר) נכנסתי והכנסתי את המצלמה לבדיקה. גזר הדין היה לא טוב – יש אפשרות לתקן אבל זה לוקח משהו כמו שבועיים כך שאין לי ממש אופציה כזו. קיבלתי את גזר הדין והסתכלתי קצת על מצלמות חדשות אבל החלטתי לעשות קנייה גדולה שכזו רק לאחר מחשבה ארוכה.

חזרנו כולנו בזה אחר זה הביתה ואכלנו ארוחת צהריים משפחתית.


אחה"צ יצאנו לקניות ב-Stanford Mall קניון מאוד יוקרתי הנמצא על האדמות של אוניברסיטת סטנפורד אך משרת את האוכלוסיה העמידה יותר של פאלו-אלטו. אריאל וליאת הקציבו לנטע סכום קניות כמתנת בת-מצווה ונטע נהנתה למדוד ולנסות דברים ב-GAP ובחנויות נוספות.


לאחר זמן די קצר התפצלנו כדי שנדב לא ישתגע. נדב ואני ביקרנו בחנות של אפל ונהנו מהאווירה ובמקרה של נדב מההזדמנות לשחק עם אייפונים/אייפודים. אני גם קניתי אייפוד שאפל וכרטיס בשווי $25 לקנייה בחנות האפ-סטור.


נפגשנו שוב לאכול גלידה בחנות של Haagen-Dazs אך לא התלהבנו. שבנו הביתה לסידורים לפני נסיעה – כביסות, אריזות והכנה נפשית.


בערב ניצלנו את העובדה שיש בייביסיטר מובנה (אני) ואריאל וליאת יצאו לראות סרט בסן-פרנסיסקו. אני והילדים ראינו את משפחת סופר-על בטלוויזיה והזמנו פיצה (דומינו'ס) ושתייה כך שנהנינו מאוד.

אין מצלמה, אין תמונות – מזל שלא היה יום נופי. 🙂

היום האחד-עשר – סן פרנסיסקו – 27.6.2009

הבוקר אנו נוסעות עם אריאל והילדים לסיור ממונע בסן-פרנסיסקו.

התחלנו את הבוקר מעט מאוחר ולאחר התייעצות עם אתרי אינטרנט ראינו שהיום יום ההולדת של הפרסידיו ויש טקס צבעוני. כמו כן היום מתקיים בעיר מצעד הגאווה מה שאומר שעשוי להיות פקוק.

נסענו ראשית לפרסידיו בתקווה לראות את הטקס המהווה מאין שיחזור של טקס חנוכת המוצב/מצודה ע"י הספרדים בשנת 1776. לצערי הגענו אחרי הטקס והחגיגות למרות שראינו עוד את האוהל הגדול שהוקם לצורך העניין. נכנסנו למשרדי הפארק והסתובבנו מספר דקות במוזיאון קטן המוקדש להיסטוריה הצבאית של מוצב זה כולל כמה חליפות מדים מעניינות. ניגשנו לריינג'רית (לא נעימה במיוחד) וקיבלנו חוברות לילדים והוראות לשביל מומלץ.


טיילנו ונהנינו מאוד מפארק גדול עם צמחייה טבעית ובוגרת בלב העיר. הילדים עבדו על החוברות וכולנו למדנו דברים חדשים על קליפורניה.


בסיום השביל עוברים דרך שכונות מגורים הנמצאות בתוך הפארק – הפרסידיו עצמו עובר תהליך של השמשה מחדש כמתחם מגורים אקסלוסיבי בעיר עם גלריות, משרדי חברות ודירות שמפותחים בעיקר בבניינים קיימים אותם משמישים מחדש לצרכים אלה.


מספר תמונות מהפרסידיו:
20090628_usa2009_0864
מראה המפרץ מפתח המוזיאון/מרכז המבקרים 
20090628_usa2009_0870
הילדים עובדים על חוברות הריינג'רים עם המדריך המועדף עליהם
20090628_usa2009_0883
נטע עובדת בחריצות על החוברת
20090628_usa2009_0884
(סלע המדינה של קליפורניה (כחלחל Serpentine
20090628_usa2009_0888
מבט על המפרץ ואלקטרז מנקודת תצפית בפארק
20090628_usa2009_0893
אלקטרז מאותה נקודת תצפית אבל עם עדשת טלה-פוטו
20090628_usa2009_0894
(?)נראה שנקודת התצפית והרחבה שלה נבחרו לשמש מקום לחתונה יהודית
20090628_usa2009_0895
המפרץ מבעד לחופה
20090628_usa2009_0899
אוטובוס תיירים בפארק מחופש לקרונית 

20090628_usa2009_0905
תותח עתיק בכניסה למרכז המבקרים


לאחר מפגש נוסף עם הריינג'רית בו התאכזבנו לגלות שאין סיכה ו/או כל מזכרת שמקבלים תמורת השלמת חוברות הריינג'רים יצאנו מהפארק לכיוון רחוב לומבארד.


החלק המעניין ברחוב לומבארד הוא זה המוגדר 'הרחוב המתפתל ביותר בעולם' – מכיוון שזווית הירידה של הרחוב מאוד חדה החליטה העירייה ליצור בו פיתולים בכדי להאט את הנהגים. הרחוב הוא אטרקציה תיירותית ידועה בסן-פרנסיסקו ומכיוון שכך צפוף וקשה למצוא חניה.חנינו ברחוב קרוב שגם זוית הירידה בו היא די תלולה ובשל כך החניה היא בניצב לכביש משהו מאוד לא מקובל במקומות אחרים בארה"ב וטיפסנו למפגש עם רחוב לומבארד.

20090628_usa2009_0911
בדרך לרחוב לומבארד

הגענו לנקודת המפגש ונגלה לנו נוף מאוד 'סן-פרנסיסקואי'

20090628_usa2009_0913
ממרומי רחוב לומבארד – מבט למפרץ עם מגדל Coit באמצע מימין

ירדנו את החלק העקלקל של רחוב לומבארד ברגל (יש מדרגות לשימוש הולכי הרגל משני צידי הכביש) כשבניגוד לפרסידיו הרחוב היה מוצף בתיירים ממש כמונו וכולם נאבקים לצלם את 'התופעה' בלא לצלם ראשים של  אנשים לא ידועים או להיכנס לתמונות של אנשים אחרים.

20090628_usa2009_0914
מבט על העיקולים מלמעלה
20090628_usa2009_0916
תחילת הירידה
20090628_usa2009_0920
אמצע הירידה 
20090628_usa2009_0921
העיקולים מלמטה
20090628_usa2009_0922
מבט נוסף על העיקולים והמדרגות מלמטה



חזרנו למכונית ושמנו פעמינו לגשר שער הזהב (Golden Gate Bridge). עברנו את הגשר וירדנו ימינה לנקודת חניה ותצפית מסודרת על הפלא ההנדסי הזה. התחלתי לצלם תמונת פנורמה של הנוף והמצלמה שלי שבקה חיים. 🙁 הנה מספר תמונות שעוד הספקתי לצלם:


20090628_usa2009_0924




20090628_usa2009_0925



לאחר הבנה שהמצלמה לא תחזור לחיים והתגברות על האכזבה תיצפתנו על הגשר עוד מספר דקות בתוך המולה גדולה של מבקרים ותיירים אחרים והמשכנו ל-Sausalito. מצאנו חניה בנמל ליד חנות הידועה בצ'יפס שלה ובעוד שחלק הלכו להביא צ'יפס חלק נשארו לשמור שהאוטו לא יקבל דו"ח ולהזיז אותו במידת הצורך.


אני לא ממש התלהבתי מהמקום או מהצ'יפס. ייתכן שעדיין הייתי במצב רוח לא טוב בגלל המצלמה וייתכן שמדובר היה בדוחק בחנות עצמה ובעייפות מיום מלא חוויות.


חזרנו לפאלו-אלטו תוך מאבק שמעט עומסים מה שהאריך את הדרך אבל מכיוון שנהנינו מהחברה הדבר לא הפריע לנו.