ארה"ב 2011 – היום השני 30.9
09/10/2011
ארה"ב 2011 היום הרביעי – 2.10
10/11/2011

בערב הקודם דיברתי עם אבא על כך שאנו צריכים לצאת מוקדם כדי להגיע לבית שהוזמן לנו בסן-דייגו להניח בו את הדברים, להכין סנדוויצ'ים ולהתארגן ליציאה ל-Miramar Airshow כולל העברת כל מה שאנו מעוניינים לקחת לתיק אחד (לפי מה שהבנתי מהוראות האתר האירוע).

התעוררנו מוקדם תודות לג'ט לג והתארגנו בזמן טוב וירדנו לארוחת בוקר שם אבא מעט השתהה כך שבמקום לצאת בשעה 8:15 יצאנו מהמלון כמה דקות אחרי 9. הנסיעה לסן-דייגו הייתה אמורה לקחת שעתיים וחצי ולצערנו נתקענו בפקק שנגרם כתוצאה מסקרנים שצפו בתוצאות תאונה (קטנה) בדרך כך שהגענו לבית רק בשעה 12:00 (אותה שעה בה היינו אמורים להגיע כבר לאירוע). הכנסנו בזריזות את הדברים לבית ויצאנו לכיוון הבסיס.

בערך במחצית הדרך נזכרתי שלא העברנו דברים מהתיק שלי לתיק של אבא איתו נסענו לאירוע ומדובר בדברים חשובים כגון המצלמה שלי ודרכון כאמצעי זיהוי בכניסה לבסיס. חזרנו על עקבותינו לדירה העברתי במהירות את המצלמה (ללא עדשת הפוטו) ואת הדרכון ויצאנו חזרה לכיוון הבסיס. בשלב זה אני כבר הייתי מאוד עצבנית, ה-GPS המשיך לאבד את הלוויין ואבא התחיל להסתכל יותר מדי על הסביבה ופחות מדי על הדרך.

בשלב מסויים התחלנו לראות מעט מהקורה בבסיס (טיסות של אווירוני ומסוקי קרב מעל ופיצוצים במרחק) ובדיוק כשהיתה הודעה בצד הכביש על שינוי בנתיבי הנסיעה בעקבות התצוגה האווירית אבא ניסה להפנות את תשומת ליבי לפיצוצים מעברו השני של הכביש מה שגרם לי להתפוצץ קלות.

הגענו לבסיס והופננו לחניה מועדפת (שהזמנו מראש) והתחלנו ללכת למיקום המופעים ולמקומות שלנו (שהוזמנו גם הם מראש ב-Observation Deck) הליכה של למעלה מ-15 דקות פלוס חיפוש של מספר דקות אחר הכניסה הנכונה למקומות הישיבה שלנו והגענו! בשלב זה כמובן, גיליתי שמדובר ביום שמשי מאוד וחם ושהכובעים והאוטראסול נשכחו בתיק השני. כמובן שגיליתי גם שמה שאני  הבנתי מהוראות האריזה אינו נכון וניתן להביא גם חמישה תיקים גדולים ועגלה ולהיכנס עם כולם לאירוע.

התיישבנו והתחלנו לצפות – אבא מאוד נהנה וגם אני לא סבלתי במיוחד. הנה מספר תמונות מאירוע היום:

תצוגת הבוקר/צהריים כללה טיסות של מסוקי קרב ותדלוק שלהם באוויר, טיסות תצוגה של F-15, F-16, Harrier (ההרייר היה רועש במיוחד מפני שהדגים ריחוף ונחיתה/המראה אנכית), פעלולים אירובטיים של צוות ה-Blue Angels (צוות של הצי) וכמה טיסות של מטוסים ישנים יותר כגון המוסטנג (P-51) עם מטוסים חדשים. כמו כן הייתה משאית סילונית מרשימה מאוד ממנה אבא נהנה במיוחד. המשאית נוסעת במהירות של מעל 300 מייל לשעה ומעניקה הופעה מרשימה מאוד. ניתן להיכנס ולצאת משטח הישיבה המיועד ללא בעיה – הזיהוי נעשה בעזרת סרט המודבק על היד בכניסה. יצאתי בהפסקונת בין טיסות וקניתי בירה לרענון של אבא.

בין הטיסות הטייסים מוסעים על המסלול קרוב למקומות הישיבה ומנפנפים לצופים לשלום. וכל הזמן יש עמדת שידור שחוץ מלתת מידע חשוב בזמן ההופעות (איזה מטוסים אנו רואים, איך נקראים התרגילים ומעט מידע על הטייסים) מהווה רעש רקע של ברבורים וקידום הספונסרים של האירוע.

בין הופעת היום להופעת הערב הייתה הפסקה לסידור מתחם הישיבה שבה הסתובבנו בין כלי נשק שונים ודוכני מזכרות ואוכל. מבחינת אוכל לא היה ממש מבחר ולכן שמחנו שהיה לנו בתיק את חצאי המאפינים מארוחת הבוקר ב-Orchid Suites. נראה שהצי האמריקאי וחיל האוויר האמריקאי משתמשים באירוע כ'מקדם מכירות' למתגייסים פוטנציאליים מה שהיה מאוד שונה בעינינו. ליד כל כלי נשק וברחבי הבסיס עמדו נחתים והסבירו ואנו על שאלות שונות. אבא מצא איזה תותח מתנייע ושאל את המארין שלידו האם יש להם אותו על שרשראות – מסתבר שלא, הם הולכים על גלגלים בלבד מכיוון שהתותח מוצנח להיכן שצריך אותו ולא באמת מתנייע בתנאי שטח קשים.

חזרנו פנימה (מדובר באוהל אירועים עם כיסאות מתקפלים ושולחנות בפנים וכיסאות נוספים קרובים יותר למסלול בחוץ) למופע הערב שכלל את המשאית המהוללת שהוזכרה קודם, מפגן צניחה בחושך של צוות של הצי וצוות של הצבא, מופעים אוויריים שונים (דאון עם מנוע קטן, דאון מיוחד ומטוס ישן) כשכולם (כולל הצנחנים) משתמשים בזיקוקים כדי להראות את עצמם וכל המופעים האוויריים מלווים ומתוזמנים למוזיקה פטריוטית. בסופו של הערב היה מופע זיקוקים של 10 דקות רצופות ואחריו מפגן כוח אש אליו התייחסו כל היום כ-The Wall. מדובר בחומת אש שנוצרת ע"י פיצוץ מבוקר במרחק של כמה עשרות מטרים מן הקהל. בהתחלה היו מספר פיצוצים קטנים, אח"כ מספר פיצוצים סימולטניים שיצרו 'קיר' אש ואז יותר פיצוצים סימולטניים שיצרו חומת אש שאת חומה הרגשנו (אני במיוחד מכיוון שנשרפתי במהלך היום).

לאחר סיום המופע החלה הנהירה החוצה. בניגוד לסדר האמריקאי הרגיל היציאות לא סומנו או הוגדרו בצורה מסודרת מה שגרם לקצת בלבול. כשיצאנו ממתחם האירוע (למעשה צד אחד של שדה התעופה) התחלנו ללכת לכיוון החניה של המכונית בין אלפי אנשים. מכיוון שיצאנו ממקום אחר מזה שדרכו נכנסנו ועשינו זאת בחושך הדרך נראתה שונה לגמרי. מארינס עמדו בצמתים וכיוונו תנועה כדי לאפשר מעבר בטוח לאנשים וכלי רכב.

בשלב מסוים אבא החליט שאנו הולכים בכיוון הלא נכון. התחיל ויכוח של כמה דקות (תוך כדי הליכה) ואז שאלתי מארין אחד שאישר שהכיוון נכון. אבא המשיך להתעקש שהכיוון לא נכון ובסופו של דבר הגענו להסכמה (כועסת) שהלכנו מספיק רחוק כך ששווה לתת לזה עוד כמה דקות לפני שנחזור על עקבותינו וננסה את הכיוון השני.

שלוש דקות מאוחר יותר הגענו לחניה. עצביי היו מרוטים אז נתתי לאבא לנהוג כשאני אחראית GPS כשהמטרה שלנו להגיע בשלום 'הביתה' לקוטג' אותו ראינו בחטף בצהריים ושהוזמן דרךhttp://www.airbnb.com. לאחר נסיעה מעט מתוחה הגענו לבית והתארגנו על ארוחת ערב. אני התקשרתי לאמא והוצאתי את תסכולי היום ועייפותו בבכי אז נתתי לאבא לדבר ולעדכן.

התארגנו ללילה והלכנו לישון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *